דיפלומטיה זה בעצם להגיד לאדם כלשהו ללכת לעזאזל בדרך כזו שהוא באמת ירצה לצאת לדרך…

יש משהו לא הגיוני בתפילת השלווה. אני לא מדבר על זה שבעבר לא ידעתי בכלל מה זה שלווה (שלא לדבר על זה שלא חיפשתי שלווה ולא ידעתי שזה מה שחסר לי), אלא על כך שכאשר אני מבין שהדבר החשוב הוא שלווה, אז נראה שהסדר בתפילה עצמה הוא לא הגיוני.

אלי,

תן לי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם

אומץ לשנות את הדברים אשר ביכולתי לשנותם

ואת התבונה להבין בין השניים.

ממה שאני יודע, אני קודם כל מנסה לשנות את הדברים, וכאשר אני נתקל בקיר ולא מצליח יותר - שם אני מבקש שלווה לקבל את הדברים כפי שהם (וכמובן שאני צריך הרבה תבונה מאלוקים כדי להבחין מתי נתקעתי כבר בקיר ומתי אני יכול עדיין להמשיך לנסות לשנות את הדברים). אבל בתפילה הסדר הוא הפוך: קודם כל אני מבקש שלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם, ורק אז אני מבקש אומץ לשנות את הדברים אשר ביכולתי לשנותם. על מה אני מבקש שלווה אם עדיין לא ניסיתי בכלל לשנות שום דבר?

עבורי יש כאן מסר מאוד חזק. השלווה היא לא ברירת מחדל, שכאשר ניסיתי הכל ולא הצלחתי, אז בלית ברירה אני מבקש שלווה, אלא שזה המצב הרצוי מלכתחילה שהדבר הכי חשוב אותו אני מבקש הוא שלווה. ורק אחרי שקיבלתי שלווה - אנ צריך לנסות לשנות את הדברים שביכולתי לשנות. אם אין לי שלווה - לא יעזור לי כלום, גם לא אם אקבל אומץ לשנות את הדברים אשר ביכולתי לשנותם, כי אשאר חסר שלווה והכל יילך לאבדון.

אם הסדר היה הפוך, ייתכן שבסופו של תהליך הייתי מקבל שלווה, אבל התהליך היה כל כך כואב שלא בטוח שהייתי שורד אותו פעם אחר פעם. אקח כדוגמא יום מעצבן במשרד עם כל מיני דברים שלא מסתדרים כפי שתכננתי. יש לי שתי ברירות: א. לנסות את כל מה שאני יכול, להשתגע ולעשות שמיניות באוויר, ובסוף - כל מה שלא הצלחתי - לבקש שלווה לקבל. ב. לבקש שלווה מראש עבור כל הדברים שאין ביכולתי לשנותם, ואז מתוך השלמה שישנם דברים שאין ביכולתי לשנותם, לבקש אומץ לשנות דברים שביכולתי לשנותם ולגשת למשימה רגוע, כיון שכבר קיבלתי שלווה מראש עבור התוצאה.

לכן, את תפילת השלווה אני משתדל לומר לא כאשר המצב כבר יוצא משליטה, כי אז היא תהיה חכמה שלאחר מעשה, אלא כאשר העננים הראשונים של הסערה המתקרבת נראים הרחק בקו האופק, זה הזמן להתפלל את תפילת השלווה.

האמת היא שכאשר אני חושב על זה, יש עוד דבר מוזר בתפילת השלווה. למה זה נקרא תפילת השלווה ולא תפילת האומץ או התבונה? הרי השלווה היא שליש בדיוק מהדברים שאנחנו מבקשים... מסתבר שהתשובה היא פשוטה.

בעקבות השיתופים על כך היום בקבוצה, חשבתי לכתוב מעט על הדברים מהזווית ראיה שלי. אני הגעתי אל הצעדים דרך פסיכולוג, איש ישר דרך ויקר שלא היסס לשלוח אותי לתכנית אחרת גם במחיר הפסד הפרנסה שלו, כיון שהוא ידע שזה מה שיועיל לי. הוא אמר לי מפורשות שאם אני הולך לצעדים אני לא צריך לחזור אליו, ורק לכן המשכתי להגיע אליו כל שבוע, כי האמת שבו דיברה אליי. אחרי חצי שנה של טיפול פסיכולוגי לקחתי הפסקה ומאז אני מגיע רק כאשר יש צורך מיוחד.

האם הפסיכולוג הוציא אותי מההתמכרות? בודאי ללא שום ספק. האם הטיפול הפסיכולוגי הוציא אותי מההתמכרות? בודאי שלא. כן, ההמלצה של הפסיכולוג על דרך הצעדים שינתה את חיי, אבל הטיפול הפסיכולוגי לא היה יכול בשום פנים ואופן לעשות את אותו דבר. קיבלתי המון מהטיפול הפסיכולוגי כיון שההתמכרות שלי איננה הבעיה היחידה, ועזר לי מאוד לחפור למעמקי הנפש ולטפל במה שמצאתי שם. אם היה לי מספיק כסף וזמן, הייתי ממשיך גם היום בטיפול פסיכולוגי כי אני חושב שהרווח מכך הוא רב ביותר. אבל כל זה הוא רק כתוספת על הטיפול המרכזי והעיקרי - דרך הצעדים.

בקבוצות בהן השתתפתי בחו"ל נראה היה שלכל חבר יש פסיכולוג אצלו הוא מטופל, ומשיחות עולה שהפסיכולוגים תומכים בדרך הצעדים ומבינים את תפקידם כמשלימים ומטפלים בשלל הבעיות הנוספות. זהו מצב אידיאלי כי כך ניתן להינות משני העולמות: גם להיות בצעדים וגם לקבל טיפול פסיכולוגי, מבלי שהפסיכולוג ינסה להפסיק את הצעדים, ומבלי שהקבוצות ישפיעו להפסיק את הטיפול הפסיכולוגי.

היכן עזר לי הטיפול הפסיכולוגי? אתן שתי דוגמאות. בזמן השימוש קיימתי יחסים גם עם גברים והדבר הטריד אותי, בשאלה מה זה אומר עליי. אצל הפסיכולוג הגענו לשורש הדברים והבנתי את החסכים שיש בי שגרמו לי להימשך גם לגברים וכך יכולתי להשתחרר מההרגשה המבלבלת שליוותה אותי (למשיכה עצמה לא התייחסתי כיון שהיא לא היה מעשית במילא בזמן ההחלמה). גם בתוך הבית היו לי (ויש לי) דברים לא פשוטים לעבור ואחד מהם הוא היחסים המורכבים ביני לבין אשתי בגלל כל שנות השימוש בתאווה, מה שגרם לתלות קשה בין שנינו. לכך היינו צריכים טיפול פסיכולוגי (גם פרטי וגם זוגי) שיעזור לנו ליישם את הדברים של התכנית בתוך החיים עצמם.

אז נכון שעשיית התכנית והצעדים השפיעה בצורה מדהימה על כל החיים, אבל זה לא אומר שאין לי צורך ללכת ברופא כאשר כואבת לי השן, או שאין לי צורך בפסיכולוג כאשר יש לי בעיה הדורשת טיפול.

כמובן לא מדובר בהמצאה שלי, ובספר הגדול (ספר הבסיס לתכנית הצעדים) בפרק של "המשפחה לאחר מכן" נכתב כי למרות שהתכנית עוזרת גם לריפוי פיזי וגם נפשי, אבל מי שצריך רופא או פסיכולוג - שלא יהסס ויפנה לקבלת עזרה נוספת. "אלוקים העניק לעולם שפע של רופאים טובים, פסיכולוגים ומומחים מכל הסוגים. אל תהסס להביא את בעיותיך הבריאותיות בפני אנשים אלו. נסו לזכור שלמרות שאלוקים עיצב ניסים למעננו, אין עלינו להפחית מערכו של רופא טוב או פסיכיאטר".

וע"פ תורת הנסתר ישנם עוד הרבה תיקונים גדולים הנעשים ע"י שמירת העינים. והאריך בכל זה הראשית חכמה (קדושה פ"ח), וכתב: "לכן מי ששומר את עיניו שומר כל גופו ומקיים העולם בזכותו, ואם ח"ו פוגם בה פוגם בכל האמור". וכן כתב ברוח חיים (אבות פ"ב מ"א) על הפסוק (משלי ג) "ה' בחכמה יסד ארץ וגו' בני אל ילזו מעיניך" שלא תהא נלוז ומליז כל העולמות, כי אף ע"י ראיה אחת מתקן ומקלקל כמה עולמות.