אשתי אספה את כל הבגדים שהיא כבר לא לובשת וביקשה ממני שאתרום אותם.

אמרתי לה, לא יותר פשוט לזרוק אותם?

ענתה לי: יש אנשים עניים ורעבים.

אמרתי לה: כפרה, מי שבמידה שלך הוא לא רעב...

מפה לשם, אני אצל אמא שלי...

שלום חברים יקרים ואהובים.

גם אני הייתי שם. שם בכנס השנתי החמישי של שמור עיניך. אין לי מילים לתאר את העוצמה של המעמד שהיה. אני מנסה ככה לסכם לעצמי מה בדיוק קרה לנו שם בעצם.

דבר ראשון החברים. אין מה לעשות גם לי לראות את ״סוד״ היה השפיץ... לחבק את הבן אדם הזה שאני כל כל מכיר ואוהב אבל לא פגשתי מעולם, לראות בלייב את יחזקאל היקר (עניו בצורה לא רגילה, הסתובב שם כאילו הוא אורח...!), לראות את כל השמות הותיקים מהפורום מסתובבים שם וכמובן את כל היותר חדשים מהדור שלי פשוט היה תענוג. עם הרבה מהם, זאת היתה לי הפעם הראשונה שאני רואה או אפילו מדבר, אבל כשאני נותן חיבוק זה לא סתם ריק, זה ממלא אותי, סוג של ברית דם וכאב שפשוט מחבר אותנו לתוך הורידים ולמקומות הכי עמוקים בנשמה.

היה שם משהו מיוחד, משהו בלתי נתפס לתיאור, היה שם חיבור, אהבה וכנות. איך הגדיר את זה ״נתן במתנה״ בקולו הרגוע השקט והמדוד - זה היה אנטי תזה לתאווה. אנטי תזה ללסבול לבד ולשתוק. אנטי תזה לחושך ולהכחשה ולהדחקה. אנטי תזה לעצמינו ולמה שחשבנו (בעיקר רע) על עצמינו כל השנים. יש משהו במישהו שעבר את הכאב הזה שיכול להכיל אותך ברמה הכי טובה. בפעם הראשונה אתה יכול לחשוף את המקום הכי מגעיל/מבחיל/רע שלך לבן אדם והוא מסתכל עליך מאותו מקום ומתחבר ומקבל אותך. יש משהו מרפא בזה. בזה שאתה יכול לקחת את מה שעברת ולעזור עם זה לאחרים ואתה לא צריך לשים את זה עמוק בקופסא ולא לפתוח לעולם, אלא אתה יכול להרגיש מחויבות ושליחות ולעזור לחבר שמתמודד.

אז היה פאנל של חברים ותיקים. כל אחד הצטרף לשמור עיניך בשנה אחרת. היה מדהים לראות את המפוכחות את ההחלמה את ההבנה והקבלה של איפה שאנחנו ומה התפקיד שלנו בעולם. הרבה החלמה, פרט אחד תפס אותי מה ש״הדוקטור״ אמר: גם אם הייתה לי דיברה אחת והיא ״תנאף״... עדיין זה לא טוב לי. אני צריך לזכור תמיד שזה רעל ואני יכול להיות ככה מפוכח ושלוו אם רק אני נותן לאלוקים לנהל את העולם.

אחר כך היו הסדנאות. היה את הסדנא של "הושיעה נא" שכולם יצאו ״מסטולים״ ממנה, היתה את הסדנא של "סוד" שהוא דיבר על מי אני ומה קורה פה, דיבר על שאני מכור ואפילו פסיכולוג גם כן לא יוכל להכיל אותי, ורק החברים שלי אלה שאיתי בהתמודדות והבעיה הם יוכלו להכיל אותי. אני חולה לא חוטא, מכור ויש דרך. היה ממש מרגש לראות חבר בן 50+ נעמד ואומר - חברים, באתי לפה בשביל דבר אחד, אני רוצה להגיד ״קוראים לי *** ואני מכור״! כולם מחאו כפיים ממש ממש התרגשתי. היה שם משהו מדהים. היה שם אדם שאיזה 40 שנה לא קיבל את עצמו חי בתקווה ופשוט הרגיש דפוק רשע ולא שייך, ובבת אחת ביום אחד והכרזה אחת הוא פשוט נהיה חלק מקהילה, מעולם, מאנשים טובים, ״יצרנו קשר אמיתי הגענו הביתה״...

אחרי ארוחת ערב, התכנסנו חזרה לאולם ו"היי" שלי רק עולה ועולה. זה היה מדהים זה היה פשוט חוויה מטורפת (חבר לחש לי "תקשיב, עוד כמה שנים אנחנו בטדי... אני ואתה בווי אי פי..."). לשבת ככה באולם ענק עם בנות הזוג ולשמוע ככה את ״סוד״ אומר שלום חברים קוראים לי... ואני עדיין (!) מכור עם חיוך וגב זקוף היה משב רוח מרענן בטירוף. לא עוד נסבול בשקט לא עוד נתעלם לא עוד נכחיש. אנחנו כאן חיים נושמים ובועטים.

ואז היה את ״המשא המרכזי״. לא פחות מ"אסירות תודה" ואשתו. האמת בכנות אני לא ידעתי בדיוק איך להתייחס לזה כי יש פה אשה שעולה על במה מול כל המכורים... אני לא הייתי עושה את זה... קיוויתי ככה שזה יילך טוב.

וזה הלך מאוד טוב. לא שיערתי איזה טוב יהיה. אשתו נעמדה והתחילה לדבר ״רציתי לפתוח בתפילת השלווה״ רוצה להזמין את אלוקים להיות איתנו ועברה בי צמרמורת, עבר באולם צמרמורת. אמרנו כולנו את התפילה ואני פשוט מרגיש איך אלוקים התיישב איתנו שם באולם. כל המחשבות על איך ומה וכמה פשוט נעלמו מהאופק אלוקים היה שם. לא היה שם שום דבר אחר חוץ מרצון האלוקים. לראות את הזוג שמספר על דברים קשים באמת, על בכיות, כאב איום, פגיעות מכל הסוגים, מריבות, תלות, שליטה, שקרים, מניפולציות, ייאוש, כמעט גירושין, והם פשוט הסתכלו אחד לשני בעיניים בלי למצמץ. בכנות כזאת בשלווה כזאת בחיבור אמיתי ואיכותי היה מעלף. היה שם אמת. היה שם אלוקים (זכו שכינה ביניהם...) שנמצא איתם. ממש קיבלתי הרבה מזה, ראיתי שאם עובדים את התוכנית אז זה עובד. ויש מפוכחות ושלום בית ו11 שנה ניקיון...

ואז הגיע רגע השיא...

"אמונה60" ו"הושיעה נא" התחילו לנגן לנו את ״ואפילו בהסתרה״. וזה פשוט ריסק אותי לחתיכות. חתיכות קטנות שעפו לכל הכיוונים. כולנו נעמדנו ככה אחזנו ידים והתחלנו לשיר, אני עוצם עיניים ומתחיל לחשוב על המילים וכולי מצטמרר מלמעלה עד למטה ״בוודאי גם שם נמצא השם יתברך״... אני פותח את העיניים, מתסכל סביב ורואה אנשים עם עיניים סגורות אבל אפופים אור ותקווה. אני אוחז בכל כוחי במעמד הזה תופס ולא מרפה מקדושת המעמד ומכניס עמוק עמוק את מה שקורה מסביבי... הדמעות שלי עולות ככה אני מרגיש מחנק בגרון... איזו הכלה איזו התרגשות איזו התהוות של טוהר ויופי פנימי.

אני יוצא מהאולם עם אשתי, ממש אחרונים, יוצא לאט לאט מתקשה להיפרד מהמקום המעמד והרגע שהיה לי בכנס הזה, מעיף מבט אחרון חטוף ונסענו הביתה. אבל הפעם לא נסעתי לבד, נסעתי עם אלוקים עם חברים והכי חשוב - עם עצמי. ג'יימס, סקסהוליסט מכור לתאווה ובסדר עם הנ״ל.

אסירות תודה לאלוקים על הכנס הזה על החברים על האתר על החדרים על העולם המקסים הזה. תודה לכל המארגנים והנותנים והמסייעים, מי בכנס ומי בכל השנה. אסירותודה שזכיתי להיות חלק מ״משפחת שמור עיניך״. אני מבקש ממך אבא שתשאיר אותי מחובר אליך תמיד, ותעזור לי לשחרר את השליטה ולתת לך לעשות את זה כי אתה עושה את זה פי מיליון יותר טוב ממני, תן לי את הכח והיכולת להכניס ולהשאיר אותך תמיד איתי גם כשיורד ה״היי״ ויש רק ״ביי"...

קולמוסים רבים נשתברו בניסיון להסביר את האלף הקטנה של המילה הראשונה בחומש ויקרא. מהסברו של בעל הטורים - רצונו של משה שלא לבלוט מענווה. להידמות ככל האפשר לנביא אומות העולם, בלעם. ועד להסברו של הרמב"ן הענווה היא כל עניין הקרבת הקרבנות, נועדה להתקרבות אל הבורא. (תחילת חומש ויקרא עוסק בעיקר בקרבנות) בזמן הבאת הקרבן האדם המקריב מתקרב. כשהוא מוותר על 'האגו' הגאווה. והיכן שאין גאווה יש ענווה יש בורא. המשוואה פשוטה – ההקרבה מייצרת קירבה.

על העניו מכל האדם כותב המדרש (רבה) בתחילת פרשת ויקרא, 'משה' – עשרה שמות היו לו לבן עמרם: חבר, ירד, יקותיאל, אביגדור, אבי סוכו, אבי זנוח, טוב(יה), שמעיה, הלוי. וכמובן משה. ולכל אחד מהם היתה משמעות שהגדירה אותו, לדוגמא נקרא ירד על שם שהוריד התורה. חבר כיון שחיבר בנים לאביהם שבשמיים... אמר לו הקב"ה למשה, חייך שמכל שמות שיש לך איני קוראך אלא בשם שקראתך בתיה בת פרעה – "ותקרא שמו משה". מיד, ויקרא אל משה.

מעת שקרא אדם הראשון לכל בעלי החיים בשמותם נתגלה לנו שכל נברא נקרא בשמו בשם הממצה בהגדרתו את שליחותו בעולם, נזקקו עשרה שמות להגדרת מהותו של בן עמרם. בחר לו הבורא את השם 'משה' בדווקא כיון שהוא מגדיר את צורת שליחותו בעולם באופן המעשי ביותר. עדיף הוא על פני השם שמחבר בנים לאביהם שבשמיים. וגם על פני מה שמגדיר את הורדת התורה משמיים לארץ... פלא.

יותר מכך, מי שיבחן את הנסיבות בהן הוא נקרא משה לא ימצא בו משהו 'מגדיר'. הוא נקרא כך רק 'כי מן המים משיתיהו'. אין לו משמעות נוספת מעבר לעובדה שנמשה ממי היאור. אכתוב במילים שלי את הבנתי בדברי הגר"ח שמואלביץ זצ"ל - שיחות מוסר תשל"ב כה' - העניין הגדול בשם משה אינו בשם עצמו אלא בנסיבות שהובילו לקריאתו, מבלי להתחשב בציוויו של אביה, 'כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו', לקחה את הסיכון הגדול שבהצלתו וגידולו בבית המלוכה, ולמעשה צרבה בנפשו - מסירות נפש.

מעלות רבות יש בו. דברים עצומים הוא יעשה, צריך עשר שמות לבטא את שלימותו. ענווה היא סימן ההיכר שלו. מה שמניע אותו זו התחושה שהינו בסך הכל משרת שזכה לאמון, כזה ששם עצמו וטובתו האישית בצד. פועל קודם למען מונהגיו, כיון שטובתם המשותפת קודמת. מדברי מדרש נלמד שהשם הראוי ביותר לקרוא למנהיג, המגדיר הטוב ביותר שלו הוא, חינוכה של בתיה הלכה למעשה - להיות 'משה' – למסור את הנפש. לקחת סיכונים עצמיים (ויך את המצרי... מחני נא מספרך... ואם אין הרגני נא הרוג...) למען הזולת, אביו שבשמיים מחליט שלנצח זה מה שיגדיר אותו. משה.

שנזכה להקריב, להתקרב, למסור את הנפש. שניתן.

וכן למדנו מיוסף שזוהי משימת כלל ישראל באופן מיוחד בתקופה שלפני הגאולה העתידה, ה"ה דורינו דור עקבתא דמשיחא. דהרי כל פרט שזכה בו יוסף הצדיק במלוכה, קדם לו נסיון בעניני קדושה. וכך איתא במד"ר (בראשית צ' ג') אמר רשב"ג יוסף משלו נתנו לו, פיו שלא נשק בעבירה – ועל פיך ישק כל עמי, גופו שלא נגע בעבירה – וילבש אותו בגדי שש, צאוורו וכו', ידיו וכו', רגליו וכו', מחשבה וכו' ע"ש. וכתב במדרש תנחומא (סוף פר' ויגש) כל מה שאירע ליוסף אירע לציון וכו' ומה שאירע ליוסף טובות אירע לציון טובות וכו' יעו"ש בפרטות, ואיירי שם גם על הגאולה העתידה.