אחרי השוד אומר השודד לשותפו: "בו נספור את הכסף."

עונה לו השני: "אין לי כח, בוא נראה מחר בעיתון…"

הכנס השנתי שהתקיים ביום שני, נערך במרכז הכנסים משכנות שאננים בירושלים, בבתי השכונה שהיתה הראשונה שנבנתה מחוץ לחומות העיר העתיקה. אחד המשתתפים העיר שהמתיישבים הראשונים במקום היו צריכים הרבה אומץ כדי לצאת מהחומות, בדיוק אותו מהלך ואותו אומץ שהיה נדרש לחברים שהגיעו לכנס...

במשך שנים של נפילות, הקמנו חומות והתבצרנו בתוכן. החומות מגינות על מי שנמצא בתוכן, אבל הן גם אלו שמשאירות אותו בבדידות. מי שנמצא מאחרי החומה, לא יכול להיפגע מחץ שנורה לעברו, אבל גם לא יכול לקבל עזרה מחבר שרוצה לחבק אותו. אז נכון שלפעמים אין ברירה וחייבים לבנות חומה גדולה, אבל זה לא המצב האידיאלי. אפילו על ירושלים אומר הנביא "פרזות תשב ירושלים מרוב אדם ובהמה בתוכה", כי ברור שהחומה נבנית בלי ברירה, רק מכורח הנסיבות.

מצד שני, אחרי שמתרגלים לחיות מוקפים בחומה, צריך הרבה אומץ כדי לצאת החוצה. אחרי שנים של בדידות, צריך הרבה אומץ כדי להיות מוכנים להפסיק אותה. וחייבים גם להודות שבלי החומה, אכן ישנו סיכוי להיפגע, אבל הסיכון הזה משתלם כאשר מבינים שבלי לצאת מהחומה - אין אפשרות יותר להתפתח ולגדול. אם רוצים להתפתח, חייבים להתגבר על הפחד והחשש, ולצאת מהחומות. זה מה שעשו המתיישבים הראשונים במשכנות שאננים, וזה מה שעשה כל מי שהגיע לכנס במשכנות שאננים.

במשך כל השנים התמודדנו לבד מול התאווה. חששנו בצדק שאם נספר למישהו - ניפגע מכך. כך הפכנו לזאבים בודדים, לא רק בהתמודדות עם הנפילות אלא בהרבה שטחים של חיינו, בהם העדפנו להסתגר מאחרי החומות, לא להיפגע ולא לקבל עזרה. כשהגענו להחלמה זה היה מתוך הבנה שאי אפשר להמשיך לבד, ולמרות הסיכון אנחנו חייבים להיות פגיעים, ליצור קשר עם אחרים ולבקש עזרה. למרות הסיכון שכרוך בלהיות פגיע, למרות החשש לצאת מהחומות שהתרגלנו כל כך להגנה שלהן, יצאנו החוצה וקיבלנו עזרה.

התהליך הזה שמתרחש מידי יום כאשר חבר חדש יוצר קשר ומבקש עזרה, נצפה במלוא עוצמתו בכנס השנתי, כאשר כל כך הרבה מכורים מחלימים נפגשים לאירוע שכל כולו יציאה מחומות הבדידות והסבל.

צרור שיתופים של חברים שהשתתפו בכנס החמישי והעלו את הרשמים על הכתב. לקריאת השיתופים המלאים בפורום לחץ כאן:

את הכינוס סיימתי עם טישו ביד, עם דמעות בעיניים, עם הזדהות, עם הבנה כי רק אלוקים יכול לי. הכרתי כי התפילה אליו היא הדבר שיכול לחבר אותי אליו. האגו והאנוכיות שבתוכי מפריעים לי לראות את העולם היפה, הריכוז העצמי נותן לי צרה אחרי צרה בצרורות ו'אני לא אשם' תמיד מתנגן.

ורק הכניעה, הענווה, ביטול הרצון העצמי יתנו לי את 'השער להחלמה', את הציפור דרור שתנופף בכנפיה ותרים אותי אל-על, אל החיבור לחיים עם קרקע מוצקה, חיים שיש בהם רוחניות, חיבור עם אלוקים.

*

הייתי במסרים, קיבלתי המון, חוויתי תחושה חזקה של בית, המון שלווה, המון אהבה לחברים ומהחברים, חיבוקים, שיחות עם חברים חדשים, התרגשות גדולה לפגוש את 'סוד', ואת כל החברים מהפורום, הייתה בי מין תחושה שלמרות שאת רובכם אני לא מכיר, איכשהו הכתיבה בפורום מחברת בינינו לא פחות ואולי אפילו יותר.

התחברתי לכל המסרים והסדנאות, אבל במסר של אסירותודה ואשתו, התפרקתי ממש, אני לא יודע מה נגע בי שם כל כך חזק, אבל באמצע תפס אותי בכי שכמותו לא זכור לי הרבה מאוד זמן, תחושה חזקה של אבא אוהב שנמצא איתנו ומחבק אותנו.

ובסוף, בכזו פשטות, שורות שורות חבוקות ומאוחדות, אף אחד לא מתבייש או מהסס, שרנו ביחד את שירת הנשמה, היה לי טוב, לא הרגשתי אורות, לא התחננתי, לא בכיתי, אבל הרגשתי שלווה, הרגשתי ממש את מה שאנחנו אומרים בתחילת כל מפגש, יצרנו קשר אמיתי, הגענו הביתה...

*

לקח לי קצת זמן להתאפס עם עצמי, הגעתי הישר מפגישה מלחיצה בעבודה ובכלל עוברת עלי תקופה 'מאתגרת' נקרא לזה, אבל לכמה שעות הרגשתי בעולם יותר יפה עם אנשים מיוחדים כנים ואמיתיים, כל כך אמיתיים שזה מפעים אותי כל פעם מחדש להיתקל במנת כנות עם ניחוח מבויש מעט לפעמים אבל כל כך מחייה ומחברת, ממש אשריכם ישראל, לפני מי... ומי מטהר אותנו... רק להיום.

קשה להעביר במילים, צריך לחוות את זה בשביל להבין כפי שכתבתי לפני, ומי שלא בא אני מתפלל בעבורו שעד הכנס הבא הוא ירגיש כל כך מחובר לחבורה המחלימה והקדושה שמסתופפת פה שהוא בטוח יבוא, עם שאר מתמודדי עמנו היקרים.

*

תודה ה' על כנס נהדר. מסרים מקסימים. נושאים מעניינים. אנשים יקרים שפגשתי שם, גם כאלה שלא ראיתי המון זמן. אבל מעל לכל תודה אבאל'ה, על אווירה מיוחדת. תמהיל נדיר של חיבור בין אנשים, מקום ותוכן. אני לא מוצא מילים אחרות לתאר את התרוממות הלב המפזז בין מסר וחיבוק למשנהו. הרגשתי מוגן ושליו עטוף ומואר בקרני שמש אחרונות שמתאמצות ומצליחות לפלס את דרכן בקושי בין כנפי טחנת הרוח הישישות של ימין משה ולבסוף קורסות אל מול חומות העיר העתיקה.

וע"י שיתחזקו ישראל בשמירת הראייה נעשים ראויים לגאולה העתידה ומקרבים אותה. שהגאולה העתידה תלויה בעמידת כלל ישראל בנסיונות בעניני קדושה, ובמיוחד בשמירת הראייה, כמש"כ החיד"א (נחל קדומים פר' בראשית) "והעין תלויה לפי מעשה ישראל במראית העין, שאם יפגמו ח"ו בראות ילכדו בעבירה ויתחזק עין של עשו וישמעאל, ואם יתחזקו לשמור ראות העין ימחו עשו וישמעאל ויבוא גואל, וזה רמז כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון וגו'".