איך בדיוק נקבע הציון שלכם בבחינת הגמר:

בהיסטוריה – כל תלמיד מקבל את הציון שהיה לו בשנה שעברה.

במשפטים – כל תלמיד נדרש לשכנע את המורה שמגיע לו טוב מאוד.

בפילוסופיה – איך תגדיר ציון?

במדעי המחשב – הציון נקבע באמצעות מחולל מספרים אקראיים.

בסטטיסטיקה – הציונים מתפלגים בהתאם לעקומה הנורמלית.

מתחיל את הדרך הלא סלולה אל השפיות. להלחם נגד עצמי בעד עצמי.

כשאנחנו אומרים שאנחנו מוסרים את חיינו ורצוננו להשגחת אלוקים (הצעד השלישי), מה בעצם זה אומר, האם מעכשיו אנחנו לא עושים יותר כלום ורק מחכים שהוא יעשה הכל עבורנו? אז זהו, שלא. אנחנו לומדים לקחת אחריות על כל מה שבתחום שלנו, ולתת לאלוקים את החלק שלו בסיפור.

בספר הגדול (ספר הבסיס לתכנית 12 הצעדים) יש לזה משל יפה על שחקן בהצגה ששוכח את התפקיד שלו ובמקום זה הוא מנסה לטפל בתאורה, באיפור, בעזרה לשחקנים האחרים לעשות את התפקיד שלהם יותר טוב וכן הלאה. כמובן ההצגה לא מצליחה כי הוא לא עושה את התפקיד שלו, אבל הוא לא מבין את זה ורק מנסה יותר חזק בפעם הבאה...

השחקן הזה הוא אני ואתה. כל אחד מאיתנו הוא השחקן הראשי בהצגה האישית שלו, ולכל אחד מאיתנו יש תפקיד - לעשות את מה שמוטל עלינו במאה אחוז. אם אנחנו עושים את החלק שלנו ומשאירים את שאר התפקידים לאחרים, אז ההצגה יכולה להצליח. אבל אם אנחנו שוכחים את התפקיד שלנו ובמקום זה מתעסקים בתפקיד של אנשים אחרים - ההצגה תיכשל.

המנהל של ההצגה הוא היחיד שצריך להיות אחראי על התוצאות. חוץ ממנו, כל השחקנים ושאר אנשי הצוות צריכים להתמקד רק בתפקיד האישי של כל אחד מהם. המנהל של ההצגה זה אלוקים. כולנו רק שחקנים.

חבר משתף בפורום על החוויה האישית שלו בחג הפורים האחרון. השיתוף הוא על השינוי בגישה שלו לחיים, כחלק מהעבודה העצמית על מנת להגיע לנקיות:

שלום חברים, רציתי לשתף אותכם במשהו מדהים שקרה לי בפורים הזה:

זה התחיל בליל פורים או בעצם כמה ימים לפני פורים. אשתי ממש לא רצתה שאלך לאיזשהו מקום וממש אמרה שאם אני הולך היא תבכה כל הלילה ולא תוכל לדבר איתי לכמה ימים. מצידי ממש הייתי חייב ללכת למקום הזה אבל היא ממש היתה בפאניקה.

דיברתי עם הספונסר ועם חבר ותיק והם אמרו לי שאני צריך לעשות מה שטוב לי והיא צריכה לעשות את שלה, אבל ממש לא ידעתי מה לעשות. אחת הסיבות ללכת אפילו שהיא לא רצתה שאלך היא כי אנחנו קצת מידי תלותיים וזה הורס לי את ההחלמה.

תכל'ס בסוף החלטתי לא ללכת, אפילו שבעצם המקום הזה הוא לא בעיה בשבילי וזה רק רצון לשליטה של אשתי, בכל אופן החלטתי שלא כי רציתי להתחשב בה אפילו שזה לא היה נכון בשבילי ואפילו שידעתי שזה יביא לי כעסים וטינות, בכל אופן אמרתי נסבול ונקריב בשבילה כי אולי באמת מגיע לה.

ליל פורים הגיע ומה זה משעמם... התקשרתי וסימסתי לכל החבר'ה להגיע וכולם ככה "לא יודע, נראה יותר מאוחר, אני עם משפחה..." ואני ממש היה לי עצוב, אז אמרתי לעצמי יודע מה בא ניכנס לפורום נכתוב קצת (באמת כתבתי וממש התחברתי מזה בחסד אלוקים) ולאט לאט איך שאני ככה מסיים אני מתפלל לאלוקים ואומר לו שקשה לי ועצוב לי לבד אבל אני רוצה לשחרר. רוצה לקבל שלווה. רוצה לתת לו לנהל את העולם. ובאמת שיחררתי. לא היה קל בכלל אבל בחסד אלוקים הצלחתי לשחרר באמת.

לאחר קצת זמן חבר אחד אומר לי אני קופץ אליך. הוא הגיע מסטול והיה ממש נחמד, עם דברי תורה, אלכוהול ושמחה, איזה אורות. פתאום אח שלי אומר לי שגם הוא מגיע עם חבר. חצי שעה אחרי זה עוד בחור מהישיבה (אני אברך בישיבה) אומר לי אני מגיע עם שני חבר'ה... ואז עוד עוד חבר'ה הגיעו... ועוד אחד... ועוד אחד... ועוד אחד... הם באים קופצים רוקדים ופשוט היו אצלי חבר'ה כמה שעות והיה מסיבת ליל פורים ממש מעולה. אני ככה עוצר לעצמי ואומר ואוו! איזה יופי, איזה מדהים. ממש כיף לי. ואני פתאום קולט: קיבלתי פה חיבוק ענק מאלוקים!

אני עשיתי את הדבר הנכון ונתתי לו לנהל את העולם והוא ניהל! אז לא תמיד זה עובד ככה, אבל בפורים תשע״ז זה עבד ככה.

אסירות תודה על זה, כי זה לא היה מגיע לי (ואולי רק בגלל הגישה הזאת שלא מגיע לי אז הגיע לי-הפרס...!) וסתם אלוקים רצה לשמח אותי ואני מודה לו על המתנה הזאת ועוד יותר על המתנה של איך שהצלחתי להתנהג שזה בעצם המתנה הכי גדולה שגורמת לכל המתנות הקטנות...

תודה לך אבא. תודה שאתה תמיד פה משגיח עליי. תן בי את היכולת לחיות את זה ולהאמין לזה גם שאני לא מוצא אותך, ולעולם לא לשכוח את זה. וכשאני שוכח תזכיר לי.

כל יום רק להיום. אוהב אותך אבא.

ותועלת גדולה היתה לכל ישראל מצדקותו של יוסף ובפרט בגלות מצרים, שאע"פ שמצרים היתה מקום טומאה וערוה יותר מכל הארצות והמדינות בשפלות, היו כל ישראל יכולים לשמור בריתם במדינה טמאה כזו, וזה הכל מכח קדושת זה הצדיק אשר גבר בתקיפת עוז ושבר מלתעות רשע וכח הטומאה הנוראה דשם, ועשה בזה טובה לכל ישראל עד היום הזה.