כייס יושב בקונצ'רטו לפסנתר וחושב: "איזה אצבעות נפלאות יש לו! איזה בזבוז…"

יהודי מושפל עיניים עומד מול הרב בערב יום הכיפורים ומבקש דרך תשובה. שואל אותו הרב, מהם העברות שעשית? עונה היהודי בפנים מתכרכמות "גנבתי חבל". גנבת חבל? שואל הרב. מה הבעיה? החזר אותו לבעליו! הבעיה, אומר היהודי. שבקצה החבל היה קשור סוס. נו, שואל הרב, אז מה הבעיה? “לסוס הייתה קשורה עגלה" עונה האיש. ובכן? שואל הרב. “על העגלה ישבה משפחה שלמה" אומר האיש. סבלנותו של הרב עומדת לפקוע. נו, מה הבעיה? “כשמשכתי את החבל, נמשך הסוס, אחריו העגלה ועליה המשפחה וכולם נפלו לתהום ומתו"...

באופן רשמי ומוצהר 'שמור עיניך' עוסק בבעיות הקשורות לתאווה. אפשר לומר שכל מי שמסתובב לו בבית מקדש מעט זה הגיע בשל בעיות בתחום. חלקם בעיות מורכבות יותר וחלקם פחות. קשה לי להאמין שיש מישהו שמסתובב כאן רק בשביל הספורט, או לצורך מחקר מדעי. הצד השווה שכולם צריכים מענה בתחום.

אחת התמיהות המופלאות ביותר אותן פגשתי עד עתה, היא העובדה שיש רבים שלא ממשיכים את החיבור בצורה אינטנסיבית ולוקחים אותו לדרך החלמה יציבה וממושכת. ההיגיון אומר שישנם אלפים רבים של אנשים עם בעיות בתחום. רובם לא נחשפו לפתרון. אך גם אלו שכן נחשפו לא ממש מתלהבים תמיד.

אינני מתיימר להבין את הסיבות לתהליכים. אך דבר אחד די ברור. התאווה עם כל חסרונותיה איננה הסיפור עצמו. היא רק קצה החבל. מי שהבעיה שלו היא רק התאווה ובלעדיה הכל בסדר, כנראה צריך לבחור באחת מהשתיים. או שהוא לא ממש מודע למצבו. או שבאמת אין לו מה לחפש כאן. יותר נכון מקומו בבית המדרש בחיפוש תיקוני החטא.

צריך הרבה מאד כאב ותסכול שיביא את הבן אדם להבנה שכך אי אפשר להמשיך יותר. לא כל אחד למרבה האירוניה, זכה להרגיש שאי אפשר יותר. התאווה היא לכל היותר חלק אחד בפאזל המורכב של חיינו. כבר בימים הראשונים שבאתי לכאן נחתה בי התובנה חדה כתער שהסיפור של התאווה הוא למעשה קצה קרחון המבצבץ החוצה. די ברור לי גם שהעובדה שאני עדיין כאן אחרי התפתלויות לא פשוטות במשך כמעט שנתיים, נזקפת לזכותם של חלקים רבים נוספים בפאזל של חיי הדורשים חיבור.

הרבה מינוסים של חיים דורשים פלוס אחד גדול שיחבר את כולם יחד. כל חלק נוסף המצטרף בעמל למקומו הנכון מתחיל להשלים את התמונה בכללותה. התאווה היא מד החום המראה שמשהו לא בסדר שם. מה לא בסדר? זה יכול להיות דלקת קטנה, וירוס, או בעיות אחרות שלא זוהו עדיין. מה שברור שזה לא תקין. לפעמים הבעיה מתגלה די מהר. אך לפעמים צריך לעבור סדרת בדיקות מקיפה כדי לגלות את הככל.

לא כל אחד "זוכה" לתסכול בעצמה המספיקה לתדלק את המנועים למרחקים ארוכים. למעשה זהו מטרתו של הצעד הראשון. להשאיר תמיד את התזכורת ההיא על אש גבוהה. לשמר את תחושות הייאוש והתסכול גם כאשר האופק הולך ומתבהר. ככל שחלקי הפאזל באישיות רבים ומורכבים יותר לא ממש צריך את התאווה בלבד כדי לזכור מאיין באתי. יש עוד שלל בעיות נחמדות שיצרו את אותה זעקה אילמת שביקשה מענה.

התאווה היא קצה החבל המושך אחריו שלל דברים. אך גם הדרך החוצה מתחילה בקצה חבל היכול להוביל לחיים שפויים יותר.

מכיון שהנושא הזה עולה כאן שוב ושוב לאחרונה, אני מרשה לעצמי לכתוב את הדברים מזווית הראיה שלי, ולא בתור הוספה על אף אחד אלא פשוט איך שאני רואה את הדברים.

את הסיפור כולנו מכירים, והפרטים משתנים רק במעט אצל כל החברים כאן. אנחנו מתבגרים קצת, מגלים את התאווה, מתחילים להרגיש רע ואז לא יודעים מי אנחנו באמת? האם אני האמיתי זה אותו אחד שרוצה להיות בחור טוב, ללמוד, להתפלל וכן הלאה, או שהאני האמיתי זה אותו אחד שרק רוצה לראות נשים ערומות וחי בעולם של פנטזיות מטורפות?

אוקיי, לאן ממשיכים מכאן? יש כאלו שהדחיקו צד אחד, יש כאלו שהדחיקו צד שני, יש כאלו שמנסים להסתדר עם שניהם. יש כאלו שהמשיכו להיות הבחור הטוב והעדין של הישיבה, ורק מבפנים נותרו אכולים על כך שהם "עוברים עבירות" ונמצאים במקומות שכל כך לא מתאימים לתדמית שלהם ולמי שהם רוצים להיות. יש כאלו שהחליטו שאם הם לא יכולים יותר - עדיף להפסיק את ההעמדת הפנים ואולי כך ירגישו טוב. כמובן יש כאלו שהרחיקו לכת, ויש כאלו שעשו את זה רק באופן מינורי כיון שכלפי חוץ לא היה להם את האומץ לזרוק הכל, אז הם נשארו במצב הקודם אבל בפנים הכל היה ריק. קליפה בלי פרי.

ויש אולי כאלו שניסו להתמודד עם שני הצדדים זה מה שאני עשיתי, לפחות במשך חלק גדול מהחיים שלי. במשך שנים אני זוכר את עצמי שואל את השאלה הזאת: מי לעזאזל הוא זלמן האמיתי? כשאני בתקופה נקיה אני מרגיש כל כך אמיתי וכל כך טוב עם עצמי שאני בטוח שזה האיש האמיתי שבי. כשאני מול המחשב באתרי פורנו אני מרגיש את התאווה כל כך חזק בוערת בי שאני בטוח שזה האיש האמיתי שבי. אז מה עשיתי כדי לנסות להתמודד עם המציאות? נראה לי שבתת-מודע ניסיתי להתפתח בשני הכיוונים ההפכיים האלו ביחד.

מצד אחד אחרי כל נפילה זה גרם לי לרצות יותר טוב ללמוד ולהתפלל וכן הלאה, וכך צמחתי בכיוון הזה. לאידך התאווה כמובן לא טמנה ידה בצלחת והמשיכה לפעול בכוחות מוגברים כדי להגיע למצבים יותר רציניים כל פעם. כשאני מסתכל אחורה ואני רואה באיזו אמביציה פעלתי בכל מיני פרוייקטים חיוביים, אני רואה מאחרי כל פעולה את הפנים של התאווה מציצות, והם אלו שדחפו אותי להתקדם הלאה והלאה בבריחה מהם. והאמת שגם כאשר אני רואה את כל הנפילות האכזריות שלי אני יכול לראות מאחורה מציצות הפנים העדינות של העשיה החיובית, התפילה והלימוד. כן, כל פעם שמשהו לא הסתדר שם - ברחתי בכל כוחי הישר לזרועתיה הפתוחות של אהובת נפשי: התאווה למין.

זה לא היה מדוייק תמיד. היו פעמים שדי השלמתי עם ההתמכרות ופשוט חייתי חיים כפולים והזויים שרק אתם ידידיי יכולים להבין איך בכלל ניתן להעלותם על הדעת. כך או כך, התסביכים הנפשיים שלי עם "מי אני באמת" לא נפתרו אף פעם. כשזה קם - זה נופל, וכשזה קם - זה נופל.

אבל היום אני חושב שאני יודע את התשובה. אני רוצה להאמין ש"אני האמיתי" הוא בחור טוב, משתדל להיות קרוב לה' ולעשות את הדברים הנכונים. התאווה התלבשה לי על החיים, ולא רק שהיא מכריחה אותי לעשות את רצונה, היא גם גורמת לי לחשוב ש"היא" זה "אני". הזוי, אבל זה המצב. וגם זה קשור לענין של ההבנה שאני חולה ולא אדם רע, ושלכל ההתמכרות הזאת אין קשר לשום קטע דתי או לעבירות. כי רק כאשר הבנתי שאני חולה, הבנתי שהמחלה היא לא אני! "אני" - "חולה". שני דברים שונים.

וכן ענין ההבנה וההארה בתורה תלוי בזה, שאם עיניו נקיים וטהורים, יאירו עיני שכלו להביט בתורה ויזכה לראות נפלאות בתורתו ית'. ולכן מזכירים תמיד את העינים כשמבקשים על הצלחה בתורה, כגון "והאר עינינו בתורתך, ולמאור תורתך עינינו גל, שתאיר עיני במאור תורתך, גל עיני ואביטה נפלאות בתורתך" וכו', כיון שההארה בתורה באה דרך העינים, שמתוך שעיניו שמורים נמצאו עיני נשמתו בהירים וחזקים, ויכול לראות באור הבהיר של התורה.