במהלך ארוחת הערב, מספר האישה לבעלה על היום שעבר עליה.

"אתה לא יודע איזה גבר גס רוח פגשתי הבוקר ליד המרכז המסחרי", היא סיפרה, "מהרגע הראשון שראיתי אותו ידעתי שהוא איש רע. הוא העליב אותי וקילל אותי ואפילו איים עליי!"

"באמת?", הבעל הביע דאגה, "איך פגשת אותו?"

"נתקלתי בו במקרה", השיבה האישה, "עם האוטו…"

סדנה חשובה בחסות אינטרנט רימון ועיתון בשבע,
בהנחיית הפסיכולוג ירון סלע מאוניברסיטת תל אביב.

לצפיה לחץ כאן

היו היה פעם סוחר תבואה שעשה עסקה גדולה עם כפרי פשוט. הכפרי שגידל תבואה בשדה, הביא את כל היבול השנתי בשקים עמוסים ליום השוק. הסוחר קנה ממנו את השקים. בכדי לזכור כמה שקים העביר האיכר לעגלת הסוחר, החליטו ביניהם לשים פרוטה של נחושת במקום שהו, עבור כל שק שהועבר.

לפתע הבחין הכפרי הנבער בערמת פרוטות המונחת בפינה. יצרו פחז עליו למראה הכסף, והוא שלשל לכיסו כמעט את כל המטבעות. בטיפשותו הרבה לא הבין שהוא מעניש את עצמו. הוא הרוויח אמנם כמה פרוטות נחושת, אבל הפסיד את כל הסחורה...

כבר בתחילת הדרך, שמעתי מחברים על הצורך בנקיות מוחלטת מכל צורות התאווה. למען האמת לא ממש הבנתי את הרעיון לגמרי. הגעתי הנה בגלל התאווה שמיררה את חיי ללא רחמים. אצלי התאווה התפרשה באוננות. הרגשתי גם רע מאד בגלל צפייה בתכנים בעייתיים. למען האמת, גם עם ההסתכלויות לא ממש הרגשתי בנח. אולי הבנתי שהכול מתחיל בראש שלי והניסיון הוכיח לי שכל נפילה חייבת לעבור לי דרך המח. אבל בתכלת', שאר הצדדים וצדדי הצדדים של התאווה לא ממש הפחידו אותי.

כמובן שניסיתי וגם הצלחתי לעבור תקופות בניקיון מוחלט, כולל הסתכלויות. זו לא הייתה זהירות היסטרית. חשבתי שנקיות יכולה להיות גם בלי הפרטים הקטנים.

זלזלתי בפרוטות הקטנות...

ולא הבנתי שכל פרוטה היא בעצם שק שלם...

בחסד ה' לא ברור מאליו, זכיתי להבין פתאום, שעם הפרוטות הקטנות שחטפתי מדי פעם ושלשלתי לתוך עיני, נעלמו גם השקים... הבנתי שפעם אחר פעם אני מרמה את עצמי וחי בשקר. הבעיה שלי היא לא האוננות, היא גם אינה הצפייה בחומרים אסורים. אפילו לא פנטזיות בעייתיות. לבעיה שלי קוראים תאווה. כל עוד אינני מחליט להישמר ממנה בכל צורה שהיא, אין לי סיכוי אמתי להחלים. אולי אחזיק מעמד בנקיות שבוע שבועיים, אולי חדש חדשיים. יתכן שאף 182 יום... זה לא ממש משנה. בדרך ההחלמה אני לא הולך, נקודה.

המושג "רק להיום" משמעותו גם, כל יום עם נקיות מוחלטת. לא מדובר כאן באולימפיאדה של שיאי ניקיון מאוננות או שאר מרעין בישין. אין כאן תחרות שיאי גינס למי שהצליח להתגבר על מעשים תקופה ארוכה יותר. יש כאן משהו הרבה יותר טהור ואמתי. אני מנסה כל יום להיות נקי לגמרי ללא שום שייכות לתאווה בכל צורה שהיא. זו המשימה ואין בלתה.

אם אצטרך "לעגל פינות" ולשקר לעצמי בכל הקשור לתאווה, נכשלתי. אני משתדל לא לתת לה שום דריסת רגל, גם אם נדמה לי שזה לא משהו שיגרום לי לנפילה. המציאות שלי הוכיחה לי מעבר לכל ספק, שדריסת רגל לתאווה או אפילו דריסת אצבע קטנה כבר מונעת ממני לסגור בפניה את הדלת לגמרי. היא כבר תדע איך להיכנס אלי בכל "הדרה" זה רק שאלה של זמן...

אז אני משתדל לא לרמות אף אחד, ובעיקר לא את עצמי.

אחד הדברים המשמעותיים שקיבלתי בתוכנית עד כה זה זכות בחירה. פתאום לא כל טריגר מפעיל בהכרח בולמוס . אני לא מתכוון להגיד ש"זה מאחורי", ולא מרגיש כך, אלא רק מכיר בחוסר השליטה שלי בחיי: כשאני משתמש אין לי את הזכות לעצור ולחשוב, ולמען האמת אין לי אפשרות אפילו להאט. אני עובד על טייס אוטומטי עד לתום השימושים.

יש לי לחץ בלימודים או בעבודה? אני פונה לתאווה. יש לי פחדים או טינות? אני פונה לתאווה. אני לחוץ או מרחם על עצמי או מדוכדך וכו' וכו'? תאווה, תאווה, תאווה.

כשהגעתי לצומת הכרעה בין אפשרות להשתמש או לסור על עקבי, בחרתי בשימוש. כמעט תמיד לא הייתה בכלל התלבטות, ואם הייתה היא הייתה לפרוטוקול בלבד. לא הכרתי דרך אחרת. התאווה הייתה הבריחה מהצרות. היא הייתה התרופה והסם. היא הייתה גם מעשה אגואיסטי שהכניס אותי לכונכיה ובודד אותי מהעולם, אבל לא ידעתי אחרת, אז המשכתי והתדרדרתי.

אם מחר אפול ח"ו, אדע שעשיתי את זה מבחירה שלי. בנקודת הזמן הזו אני יודע שתאווה היא לא הפתרון לבעיות שלי, אני יודע שתאווה היא רעל בשבילי. אני אדע שהייתה לי אפשרות לעשות פעולות ובחרתי להשתמש. חשוב שאזכור את זה.

כל חיי היו לי תירוצים. כשהייתי צעיר יותר אמרתי שאדע להפסיק מתי שארצה. אחר כך הפכתי לעבד לגוף ולפחד. הפסקתי להאמין שמציאות אחרת יכולה להתקיים עבורי. אלה החיים האומללים שלי, זה מה יש.

עכשיו אין לי תירוצים. אני מרגיש את הפתרון ומבקש מאלוקים נכונות לקבל את המציאות כפי שהיא, גם אם משמעותה שאצטרך לקחת אחריות על מעשיי במקום להאשים אחרים ולברוח מהמציאות אל מחוזות השימוש.

זהירותו של המשגיח הגה"צ ר"י לעווינשטיין זצ"ל היתה מופלגת ביותר. כשהגיע לאמריקה לאחר ששת שנות שנחאי היה חלש מאד וחולה, ובכל זאת מיהר לברוח משם באומרו שהמקום מפסידו ברוחניות, כי קודם שיוצא מביתו צריך ללמוד מוסר ליזהר בהליכתו שהרחוב לא יזיק לו, וכשכבר הגיע לישיבה צריך ללמוד שוב מוסר מחמת ההשפעה המזקת של הרחוב. ופעם אמר שבחתונה אחת באמריקה אפשר להפסיד את כל הריווח של ששת שנות שנחאי.