ביומו הראשון ללימודים חוזר הילד מבית הספר ומספר בהתרגשות לאביו על שיעור התורה הראשון שלמד.

"ומה למדתם בשיעור?", מתעניין האב.

"למדנו על הזוג הראשון בעולם", משיב הבן, "אדם וחווה בגן עדן."

לאחר הרהור קצר שואל הבן, "אבא שכחתי איך קראו לחותנת של אדם?"

"חמוד שלי", משיב האב, "אין חותנת, שכחת שזה גן עדן…"

רשמו את היום: הכנס השנתי החמישי של שמור עיניך יתקיים בעז"ה ביום שני, כ"ט אדר, 27 למרץ.

כמידי שנה הכנס יהיה הזדמנות לחברים ותיקים וחדשים להיפגש ולקבל החלמה בשפע.

קשה להאמין אבל לוח השנה מוכיח שחור על גבי לבן שהנה חלפה לה שנה שלמה של נקיות. למעשה זה אמור להיות ציון דרך דרמטי בהחלט עבורי. הגעתי הנה לפני שלש וחצי שנים אחרי חצי יובל שנים של הסתבכות וכאב מול התאווה. "חצי יובל" נשמע קצר מדי אז אולי בצורה מפורטת יותר זה ישמע יותר נכון. ובכן ע ש ר י ם  ו ח מ ש  ש נ י ם, מבחר שנותי עברו עלי בחוסר אונים משווע בצילה של התאווה.

פגשתי אותה לראשונה בגיל 13 ומאז נשזרו חיי בחייה בקשר גורדי בל יינתק.לא אגזים אם אומר שהיא ינקה את לשד עצמותי ושמחת חיי. אלפי הנפילות שלי במשך השנים חרצו בנשמתי ערוצי אשמה נוראיים שרק מי שהתנסה בכך יבין זאת. אישיותי עוצבה מגיל צעיר מאד בצילם של פחד והסתרה נוראיים הקשורים לתאווה. די אם אציין שמעולם, כן מעולם לא דיברתי עם איש על שום פרט הקשור לכך. נשאתי את הכאב, הצער, האשמה והפחד לבדי. במשך שנים ארוכות אלו היה עלי להתמודד עם רצונות ושאיפות גדולות מאד לעליה והתקדמות רוחנית, שהיוו סתירה משוועת למעשים אותם הייתי נאלץ לעשות שוב ושוב. היש כאב גדול מכך? שוו בנפשכם כמה כוחות נפש צריך כדי לעבור מתהומות ההתאווה לדוגמא אישית עבור ילדיך. מחיפוש אובססיבי אחר הנמוכים שבתאוות לחוויה מטלטלת של תפילת "לפניו נעבוד ביראה ופחד"... והייתי שם השכם והערב יום יום שבוע בשבוע חדש בחדשו, עשרים וחמש שנה...

עד לאותו יום בו פגשתי לראשונה את התובנה המדהימה כל כך שהממה אותי לחלוטין. לא ממש האמנתי שייתכן עוד משהו שיוכל לשנות את מסלול חיי שהתקבע בדם יזע ודמעות. למרבה הפלא והתדהמה זה קרה. פתאום פגשתי תובנה אחרת ששינתה את המבט מן הקצה אל הקצה. ההבנה שכל מה שאני מתמודד אתו לא קשור בהחלט לרוע ולחטא פתחה בפני עולם שלם של הבנה אודות ההתמודדות שלי עם התאווה. הבנתי כיצד ייתכן למרוט את שיער ראשי ולבכות תמרורים אחרי נפילה כואבת ואחרי 10 דקות לצלול שוב למעמקי קרביה. במקום המושג "רשעים מלאי חרטות" עלה המושג "מכורים מלאי נפילות". קשה לי לתמצת במספר שורות את המהפכה המחשבתית והמעשית שעברה עלי במשך שלוש וחצי שנים אלו בהם התוודעתי לתכנית זו, אבל ללא כל ספק זוהי החוויה המשמעותית ביותר שחוויתי מעודי ועד היום הזה. עברתי שינוי תודעתי יסודי ביותר למי ומה שאני. הררי שנאה ותיעוב עצמי החלו נושרים אט אט ובמקומם עלו ובאו תחושות של קבלה עצמית. כל פוסט של כתיבה על עצמי וכל שיחה נוספת חידדו את הדברים שהיו כל כך ברורים אודות הליקויים הלא פשוטים כלל באישיותי.

לא הפכתי לאיש אחר, נשארתי מי שאני. פגמי האופי שלי חיים קיימים נושמים ובעיקר בועטים. במשך הזמן למדתי להבין מי ומה אני. מפקעת של תסכול ייאוש ונפילות מתחילים להיפרד להם אט אט חוטים מחוטים שונים בעלי צבעים וגוונים. התאווה הפכה ממשהו בלתי נשלט ומחויב המציאות, לצורת התנהגות מובנת ומפורטת יותר. לא עוד סתם נפילה כי זה מה שאני. היום אני יודע לזהות בבירור את הסיבות והגורמים המדוייקים כמעט לכל רצון פנימי לתאווה. זה כבר לא מגיע "פתאום" משום מקום ומשאיר אותי המום ומיואש לאחריו. יש לי כלים מעשיים שנמצאים לגמרי בשליטתי ושעל ידם יש בידי את היכולת לנטרל את אותו רעם פנימי המתגלגל והולך עוד לפני התפרצותו החוצה בקול רעש גדול ונורא. אחרי שנים של סבל ומועקה פנימית נוראה נפתח לו הסכר החלוד ודרכו החלו לצאת להם המים המאררים. נהרות מים עבשים עברו להם ובמקומם החלה לפכות נביעת מים חיים. למדתי כיצד לבצע תהליך של התחדשות תמידית כדי למנוע הצטברות ירוקת רעילה.

לראשונה מאז פרוץ התאווה לחיי אני נשאר נקי יום ועוד יום ועוד אחד, וכבר שנה תמימה שאינני חייב להשתמש בתאווה. שנה זו מצטרפת לשלוש וחצי השנים האחרונות שכמעט ברובם נשארתי נקי ושפוי. למי שהצליח להישאר בלעדיה מקסימום שבועיים ימים במשך חצי יובל, זוהי חוויה מדהימה. לא לכל אחד אפשר לספר את זה. וכי מה יבין איש מן השורה לו אספר לו בעיניים נוצצות על כך שלא נפלתי כבר שנה? ללא ספק רק למשמע הדברים יביט בי בתדהמה ויתרחק מהר... אבל לכם חברים לדרך הנוסעים ונושאים יחד עימי בדרך החתחתים יש ויש מה לומר ולהבין. אתם השותפים לקושי הנורא שבצל התאווה, רק אתם יודעים את ההתרגשות הגדולה למי שהצליח להתחיל לחיות אחרת.

שנה זו לא הגיעה בקלות. קדמו לה שנתיים וחצי של פרקי נקיות והתרסקויות. הנפילות שבאו אחרי תקופות הנקיות היו נוראות יותר מאי פעם. כל נפילה שכזו הפכה את ההתחלה שאחריה לקשה עוד יותר, לפעמים בלתי אפשרית כמעט. להביט אל הארץ המובטחת ולהישאר מחוצה לה. הייתי שם כמה וכמה פעמים וליחכתי עפר. הייאוש הפך מריר, החושך לסמיך יותר. אבל עם כל הקושי הייתה בכך גם קרן אור. התקופות הדי משמעותיות שהצלחתי להישאר נקי בהן (6, 4, 3 ו-9 חדשים) נתנו לי את האימון שאני אכן יכול ומסוגל לעשות את זה שוב. מי שטעם את טעמה הערב של המפוכחות והנקיות לא יוכל לשכוח אותה כל כך מהר. והיא שעמדה לי בנסיון הכואב כל כך לתחיל עוד פעם. הצטרפו לכך התובנות אודות מה שלא היה כראוי בפעמים הקודמות.

ולמרות הכל, הדרך הלאה אינה פשוטה ומובנת מאליה כלל ועיקר. גם היום ברור לי כי האוייב הגדול ביותר עבור ההחלמה שלי היא האדישות. המצב הטבעי עבורי הוא הליכה שבי אחרי פגמי האופי שלי ובעקבותיהם השימוש בתאווה. זה הדבר הכי פשוט שיקרה לו אפסיק את פעולות ההחלמה. זה קרה יותר מדי הרבה פעמים ושנים וזה מה שאמור לקרות על פי ההגיון והטבע שלי. שום דבר אינו ברור ומובן מאליו. רק המשך עקבי יעזור לי להמשיך ולהישאר נקי ומפוכח.

אני תפילה לבורא עולם שזיכני ברחמיו המרובים לצאת מאפילה לאורה ומחושך לאור גדול, ושזיכה אותי להרגיש את קרבתו המוחשית ביתר שאת בשנותי אלו בתכנית זו. שימשיך ויעזור לי להיות קרוב אליו באמת, להתגבר על פגמי האופי הלא פשוטים בכלל שניחונתי בהם, להמשיך בדרך הנכונה הלאה ולזכות לנצחון גובר והולך על התאווה ועל שלל פגמי האופי באישיותי.

ואיך אפשר בלי להודות תודה ענקית לכל השותפים יחד איתי בדרך ההחלמה שלי, חברים וספונסרים. מהם שהיו ועודם איתי ברגעים הקשים כמו ברגעים השמחים. בזמני ייאוש וערפל. הם אלה אשר בעקבותיהם אני ממשיך לצעוד, נעזר בנסיונם בהליכה למרחקים ארוכים ובמסלולים למיטיבי לכת. ישלם ה' פעלם ובהמשך נקיונם ומפוכחותם תהיה משכורתם שלמה מעם ה'.

בשבוע שעבר הזדמן לי לשמוע צעד ראשון של חבר. בחדר היו הרבה אנשים, אבל הקול שלו לא רעד. לפני כמה שבועות סיפר כמה שבכה תוך כדי הכתיבה, אבל עכשיו, בזמן אמת, הוא גיבור. 25 דקות של סיפור חיים לא פשוט בלשון המעטה. מסביב לשולחן ראשים מורכנים וידיים שלובות, דממת אלחוט. כשסיים את המשפט האחרון וקיפל את ערמת הדפים, נשמעו מחיאות כפיים בעוצמה מחרישת אוזניים. הגיע לו. כמה כנות הייתה שם, איזו כניעה. הלוואי והיה לי רבע מהאומץ שלו.

מצאתי את עצמי שם, במסעות שלו אחר התאווה. בין השורות שכתב הסתתרו הרבה קווים משיקים: חוסר היכולת להפסיק, הבריחות האינסופיות, הבדידות העמוקה, ההתדרדרות לתהומות עמוקים יותר ויותר, הכאב הנוראי, הפגיעה הבוגדנית ביקרים לך, ההתמכרויות הנוספות שנועדו להקל על הצער אבל רק הוסיפו מנה גדושה ממנו. חוסר האונים המוחלט. אובדן השליטה מגיל כל כך צעיר וחיים שנעים אל האבדון. בכיתי בלי דמעות, כמו רבים מהחברים שם. הייתה שם גם שמחה, על חודשים של נקיות, על התקדמות מעוררת השראה, על מערכת יחסים טובים עם האישה. ניסים גלויים, אסירות תודה.

אני זוכר היטב מה קרה לפני 99 ימים ויודע באיזו קלות אני יכול לחזור לשם, למרות שאני לא רוצה. הרי גם אז לא רציתי. לא הייתה לי אפשרות אחרת. לא הכרתי אפשרות אחרת. לא להאמין כמה שנים בזבזתי, כמה חלומות זנחתי בצד הדרך. ולמרות זאת, אין לי אלא להודות על הימים האחרונים. הם לא קלים, בלשון המעטה. הנקיות שלי לא חפה ממעידות, ועדיין, יש בימים האלה מכל טוב. איך אדם כמוני, שפל ובזוי, מגיע לרצף בלתי נתפס כזה? הרבה בזכות אבא אוהב שאני מתחיל ללמוד להכיר, הרבה בזכות האתר הזה ובזכות הקבוצה הטלפונית שהוא הביא אותי אליהם. חשוב לי לזכור את זה. אני לא יודע מה יביא מחר, אני מבקש לוותר על התאווה רק לשעה הקרובה. אחר כך יבוא מחר, ומחר הוא יום חדש, מלא באפשרויות לכפר.

והדברים משלימים למה שהביא בביאוה"ל (סי' א' סעי' א') בשם החינוך, שהרוצה לקיים שויתי כראוי [דהיינו קשר תמידי עם הקב"ה] יזדרז לקיים מש"כ החינוך שיש שש מצוות שחיובן תמידי וכו' ע"ש, והאחרון שבהם הוא "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם", הרי דקיום לאו זה הוא פתח למדרגת "שויתי ה' לנגדי תמיד".