פולניה מתקשרת לשכנה הפולניה ושואלת: "מה שלומך? איך הבעל והילדים?"

עונה לה השניה: "המצב ממש נפלא! בעלי הנפלא בבית רואה טלוויזיה, והילדים המתוקים שלי עושים שיעורים."

הפולנייה אמרה: "טוב, אני אתקשר מאוחר יותר, אני רואה שיש לך אורחים…"

בשעה טובה נפתחה קבוצת SA נוספת לנשים.

הקבוצה מתקיימת בביתר בימי שלישי, והיא מיועדת לנשים המתמודדות בלבד (לא לנשות מכורים).

לפרטים נא לפנות באימייל: asirutoda.sa@gmail.com

הרבה פעמים מדברים אצלנו על הענין של "כל יום ביומו" או "רק להיום" ויש לזה כמובן הרבה מעלות טובות לחיות בצורה כזאת שהיא הרבה יותר שפויה באופן כללי, וכמובן שכאשר מדברים על ההתמודדות עם התאווה אז יש לכך מעלות רבות נוספות. כולם יודעים שהרבה יותר קל להתמודד עם התאווה כאשר לא עוסקים בכל העתיד לעולם ועד אלא מתמקדים ביום אחד, בלי קשר לספירת ימים ולכל מיני שאלות תיאורטיות כמו מה יהיה כאשר אגיע לגיל פנסיה ויהיה לי הרבה זמן פנוי.

בנוסף לכך ישנו ב"רק להיום" ענין ששייך יותר לדרך חיים, כיון שאלוקים באמת לא נתן לנו את העבר ולא את העתיד אלא רק את ההווה, אז העיסוק בדברים שהיו או בדברים עתידיים לא ממש מסתדרים עם אמונה אמיתית באלוקים ובכך שהוא זה שדואג לי. אם "החלטנו למסור את חיינו ורצוננו להשגחת אלוקים", אז כל מה שנותר הוא לעשות השתדלות, ואת זה ניתן לעשות רק היום - רק להיום.

אבל יש עוד ענין נוסף שקשור לכך שהתמכרות הפכה למכה עולמית ובפרט בחלקים המתקדמים יותר שלו. חלק מהסיבה לכך שהיום ישנם כל כך הרבה מכורים היא בגלל דרך החיים שדורשת הכל כאן ועכשיו ולא מלמדת אותנו דחיית סיפוקים בכלל. יש הכל ובשפע, ואנחנו מופגזים כל הזמן ביותר ויותר גירויים (לכל החושים) שמשפיעים עלינו להגביר את קצב החיים כדי להספיק יותר ויותר, אבל כמעט שאין דגש על מחשבה לגבי העתיד ולגבי מה שנכון לעשות.

לכן נכשלו רוב הקמפיינים שאמורים לשכנע בני נוער שלא להשתמש בסמים, כיון שהצעיר הממוצע לא מבין למה הוא צריך להימנע עכשיו בגלל סכנה שאולי תהיה לו בעתיד. הצעיר אומר משהו כמו "תעזבו אותי מההפחדות והאיומים ותנו לי ליהנות כאן ועכשיו". ומה יהיה בעתיד? זה לא ממש מעניין אותו.

אם אנחנו הולכים צעד נוסף עם דרך החשיבה הזאת, אנחנו יכולים לראות היכן היא משפיע עלינו כמכורים דתיים-חרדיים מול התאווה. עיקר ההסברה מדוע לא לאונן ולצפות בפורנו עוסקת בכך שבעולם הבא נקבל עונש ונלך לגיהנום, אבל זה לא מדבר אלינו, בטח לא כאשר אנחנו צעירים. אנחנו כעת נמצאים במצב לא נוח ואנחנו מחפשים משהו שישתיק את הקול הפנימי שמפריע לנו, ולכן אנחנו הולכים אל התאווה. לא מעניין אותנו מה שיקרה עוד שמונים שנה אחרי שנמות, כי אנחנו רגילים לעולם של כאן ועכשיו - וכעת התאווה היא אחלה פיתרון עבורנו.

לכן, בהחלמה אנחנו צריכים להשתמש בדיוק בשפה הזאת כדי שנוכל סוף סוף להתחיל לחיות נכון. לא אומרים לנו "תחלים כדי שבעתיד יהיה לך טוב", ואפילו לא אומרים לנו שבהכרח יהיה לנו טוב כאשר נחלים, אבל אם כאב לנו מספיק אז אנחנו לומדים להפסיק להשתמש בתאווה היום רק בגלל סיבה אחת, כיון שהיום זה לא עובד עבורנו ואנחנו לא רוצים ליפול.

לשם שינוי, דרך החיים הזאת עובדת. אני לא עוסק ביום המחר וגם לא מתמודד עם התאווה כדי שאצבור ימים נקיים או כדי שאקבל מכך איזה שכר או לא אקבל עונש. אני נקי היום בגלל היום. כל השאר - לא משנה.

חבר חדש כותב בפורום:

ככל שאני נכנס יותר עמוק עם עצמי למלחמה בתאווה הכל מסביב נהיה תאווה. אני לא מסוגל לעבור כמעט ברחוב בלי לראות כל דבר שזז כמושא לתאווה. דבר שלא היה לי הרבה זמן.

אולי זה תהליך טבעי, אבל אני מרגיש שאם זה ימשיך כך פשוט אשתגע. אני מפחד שאעשה דברים שאחר כך אתחרט עליהם.

חבר ותיק כותב:

שלום חבר

אני כל כך מזדהה עם מה שאתה מתאר. כל פעם שנסיתי להפסיק - זה רק הגביר אצלי את המחשבות והרצון להסתכל בכל מה שזז, עד שבסוף לא היתה לי ברירה ונפלתי. השאלה היא למה זה קורה ומה עושים עם זה?

הענין הוא, שאני כמכור (בשונה מאדם רגיל שרק מתמודד עם נסיון של שמירת העיניים), סובל מבעיית האובססיה לתאווה. זה בעצם מה שאתה מתאר ש"הכל מסביב תאווה" או ש"אני לא מסוגל לעבור כמעט ברחוב בלי לראות כל דבר שזז כמושא תאווה" וכן הלאה. אני אובססיבי למין ולתאווה.

חיים עם אובססיה הם דבר מאוד לא נעים כי מאוד קשה לי לחיות כל הזמן עם המכונת כביסה הזאת שנמצאת בתוך הראש שלי ולא מפסיקה לעשות רעש, לזוז מצד לצד ולעבור ממצב אחד למצב אחר. ככל שהאובססיה גוברת - אני מחפש את הדרך להפסיק אותה. במשך כל השנים במחלה, ידעתי רק שתי דרכים (לא ברור איזו יותר גרועה). האחת היא פשוט לפעול לפי האובססיה והשניה היא להתעלם ממנה לחלוטין. שתיהן לא הביאו את התוצאות שחיפשתי.

נניח שהאובססיה מתגברת והראש שלי הופך יותר ויותר מפוצץ בתאווה, אז אני משתמש בתאווה והאובססיה נפסקת. הבעיה היא שהמחיר לכך הוא יקר מאוד, וחוץ מזה - האובססיה לא באמת עוזבת אלא רק לוקחת חופשה. כאשר יעבור כמה שעות/ימים/שבועות, האובססיה תחזור, והפעם היא תהיה חזקה יותר, וכדי להפסיק אותה - אצטרך מנת תאווה גדולה יותר, כי מה שהספיק בעבר - כבר לא מספיק עכשיו.

אז בפעם הבאה, מיד אחרי הנפילה, אני מבטיח שבשום פנים ואופן לא אחזור על השטות הזאת, ולא משנה מה יקרה - אני לא עומד להשתמש בתאווה יותר "אף פעם". עוברים כמה ימים שבהם זה נראה כמו דבר נכון ומוצלח (כיון שהאובססיה עדיין רגועה בעקבות הנפילה האחרונה), אבל אז לאט לאט המחשבות מתחילות לחזור לי לתוך הראש. אני משתדל לעמוד בגבורה, לא להסתכל, לא לפנטז ולא להשתמש בשום סוג תאווה, אבל ככל שאני ממשיך - כך האובססיה מתגברת, ואז - כפי שאתה מתאר - הכל בעצם הופך לתאווה וזה נהיה בלתי נסבל.

לאן זה ישלח אותי הפעם? כמובן, אל הדרך הקודמת ש"פתרה" לי את הבעיה של האובססיה: שימוש בתאווה ונפילה. והכאב מהנפילה לאן ישלח אותי? טוב, זה כבר ברור, הוא ישלח אותי שוב לנסיון חסר סיכוי של התעלמות מהאובססיה.

אז מה עושים? הדרך הראשונה לא הצליחה וגם השניה לא. כשהגעתי להחלמה התברר לי למרבה הפליאה שיש עוד דרך. בספר הלבן (ספר הבסיס לגמילה מהתמכרות למין בשיטת 12 הצעדים) הדרך הזאת נקראת "הדרך השלישית". במילה אחת הדרך הזאת היא כניעה. מצד אחד אני לא משתמש בתאווה, ולא משנה מה המחיר שעליי לשלם בעקבות כך (זוכר את המכונת כביסה?), ומצד שני אני לא מתעלם מכך ולא מנסה לנצח את האובססיה. במקום זה אני נכנע, מבין שהאובססיה היא חלק ממני ולא תיעלם, אבל ביחד עם זאת אני לא יכול להשתמש בתאווה כדי להשתיק אותה כי ככה אני יהרוג את עצמי.

הכניעה הזאת היא לא כל הסיפור אלא רק הצעד הראשון לשחרור מהאובססיה. כשאני נכנע ומבין שאני חסר אונים מול התאווה, אני יכול לעשות את הפעולות הנכונות כדי לקבל שחרור ממנה - אבל כל פעם רק להיום (לפעמים רק לשעה הקרובה). אם בעבר חשבתי שתקופת נקיות ארוכה תשחרר אותי מהאובססיה לעולם, הכניעה היא בדיוק ההיפך: זאת ההבנה שהתאווה היא חלק ממני וכזאת תישאר עד יום מותי, ולכן מוטב שאתחיל לטפל בעצמי בעשיית פעולות רבות ככל האפשר, אם אני רוצה חיים שפויים.

סדרת הפעולות האלו נקראות 12 הצעדים לגמילה מהתמכרות.

ונצרך שמירת הראייה בין לענין סור מרע ובין לענין עשה טוב. לענין סור מרע הרי אחז"ל בכמה מדרשים "שכל מי שאינו מסתכל בנשים עאכו"כ באשת חבירו אין יצה"ר שולט בו וכו'". והענין מתבאר בבן יהוידע (סוטה ח') דראיה בגימ' גבורה, דעיקר גבורת האדם במלחמת היצר הוא בראייה שלו ששם שולט וזה הפתח שהיצ"ר נכנס בו אצל האדם.