|
כל כמה ימים וכמות מסוימת של זמן אני תוהה לעצמי מתי אהיה סופסוף ״מוגן״ . מתי אני יהיה כבר בריא, רגיל, נקי סופית. וזה מטריד ומעצבן ומבאס כי כל כמה שאני מתקדם בתוכנית אני מבין עוד כמה אני לא מוגן, כמה אני חולה, כמה אני לא ״שם״, וזה באמת צריך הסבר: למה? למה זה לא מגיע? למה אני לא תופס את עצמי בידים ו״מפסיק״ עם זה? למה אני לא מסוגל?
עד שיום אחד הבנתי (ועדיין מנסה להבין ולא לשכוח ותמיד להזכיר לעצמי) שאין כזה מושג של ״מוגן״. אין מוגן. לכן אנחנו פה כי אנחנו חסרי אונים אל מול התאווה. היינו שהתאווה יותר חזקה מאיתנו וגרמה לנו לעשות דברים אסורים/מוזרים/הזויים וכל דבר שאם היינו נשאלים לפני שבאנו לשמור עיניך האם אנחנו נעשה את זה התשובה שלנו הייתה כמובן ״לא״! התשובה שלנו הייתה תגיד לי מה אתה הזוי?
אבל יום אחד פשוט הבנתי שהתשובה היא לצערי כן... וזה כאב. אוהו כמה שכאב. זה ממש הכה בי ״בבום״. פתאום הבנתי שאני חסר אונים אל מול התאווה וזה יותר חזק ממני ויכול לגרום לי לעשות דברים שאני לא רוצה לעשות. ופתאום מתברר לי שאין דבר כזה מוגן, כי אני פשוט לא חזק מספיק.
״מוגן״ אין. בריא אין. רגיל אין. נורמלי אין, כי אני לא בריא רגיל ונורמלי, אני במצב ובמקום אחר, אני במקום של איבוד שליטה, אני במקום ללא בחירה אמיתית, אני מוגבל.
פתאום אני מבין שהשימוש שלי ״חורג מהציר של חטא ותשובה״. היינו שבאמת אני לא מתמודד עם ״יצר הרע״ רגיל, אני מתמודד עם דבר חזק יותר (התמכרות אמרו לי?), ופתאום אני מבין שלשנות את מי שאני אי אפשר אבל ביכולתי לעשות שני דברים:
דבר ראשון - להכיר בכוח עליון גדול ממני שיכול לעזור. זה לא פתרון קסם, זה לא תרופה, זה לא תיקון, זה לא תהליך נורמלי אלא משהו חדש, משהו אחר, משהו שאף פעם לא עשיתי. תמיד ניסיתי לבד ולא הצלחתי, אבל פה אני לא לבד, אני עם עזרה של חברים, אני עם ספונסר, קבוצות, וכמובן בידי אלוקים. בידי אבא אוהב. בידי אבא שאומר לי אני מוכן לעזור לך אבל אתה צריך לעבוד. לעשות צעדים.
ופה מגיע החלק השני. אם אני עושה את הצעדים נכון אז זה באמת מגן עליי באיזשהו מקום וגם אם ח״ו אפול יהיה לי איך ליפול. אם אעשה את הצעדים נכון, אני שם את עצמי במקום הכי טוב שאני יוכל להיות בו מול התאווה, במקום אחר, במקום חדש, במקום שבו יש לי מושגים וידיעות חדשות, במקום של אור, במקום שבו אני יודע דבר או שניים; איך לא ליפול, איך לא להפוך מעידה לנפילה, וגם אם חלילה נפלתי - לא להתרסק.
כי כשאני עושה את כל מה שביכולתי לעשות ומפקיד את השאר בידיים של אבא אוהב, אז את התפקיד שלי עשיתי. מה שיהיה אחר כך כבר לא בידים שלי, לא הדאגה שלי ולא האחריות שלי. אני אחראי על העשייה אך התוצאה נשארת בידי אלוקים.
יש פה שני חלקים יש עשיה ויש שיחרור. אבל שיחרור יכול לבוא רק אם יש עשייה אמיתית, וכמה שיותר יש עשייה ולקיחת אחריות כך יש יותר שיחרור טוב ואמיתי. (כמו שלא יתכן לספורטאי לתת לגוף שלו מנוחה אם הוא לא התאמץ כמה שעות. וכמה שיותר התאמץ המנוחה יותר טובה. ״מתוקה שנת העובד״. באיזשהוא מקום אם השיחרור לא טוב או לא עובד אז אולי באמת לא התאמצתי מספיק...).
עליי להבין שבאמת התפקיד שלי זה החלק של העשייה, רק אחר כך אני יכול לשחרר ולבטוח באלוקים, והוא משחרר.
ואני מבקש מאלוקים עזרה על שני החלקים - הן על העשיה והן על השחרור, כי כמו שלמדתי, ולומד (ובטוח שגם אלמד..) לבד אני לא יכול!
אז רק להיום אעשה כל מה שביכולתי כדי לא ליפול וכדי לגדול, ואת השאר ועל השאר אני מבקש מאבא. מבקש שלווה על מה שאני לא יכול לשנות, אומץ לשנות מה שאני יכול ותבונה באמת להבחין מה אני יכול ומה אני צריך ללמוד לקבל להיות שלוו ולהמשיך הלאה.
כי מה שאני יכול לעשות, אני באמת ובתמים רוצה לעשות בכל מחיר ואני לא יכול בלי עזרתו ית׳. ומה שאני לא יכול לעשות, אני מבקש ממנו ית׳ שיעזור לי לקבל בשלווה, לקבל את עצמי את המעשים שלי ואת הרגשות שלי.
רצונך ייעשה ולא רצוני. אוהב אותך אבא.
|
