איש אחד קם בוקר אחד, מעיר את אישתו ואומר לה בקול חביב: "תראי איזה יום בהיר היום. השמש זורחת הציפורים מצייצות."

אז היא שואלת אותו: "נו, אז מה אתה רוצה ממני?"

הוא משיב לה: "אמרת שיום בהיר אחד תעזבי…"

מעשה בשני יהודים שישבו במסעדה, כטוב ליבם ביין אמר האחד לשני "אני מוכן לתת לך מליון דולר במזומן אם רק תבטיח לי כי במשך כל יום המחר לא תחשוב אפילו פעם אחת על...פיל בצבע אדום".

חברו הנדהם חייך חיוך רחב ועוד בטרם הספיק הראשון להתחרט תקע לידו כף והסכים לעסקה.

בתוך ליבו השתומם מטיפשותו הרבה של חברו, הכיצד לוקח הוא סיכון שכזה? הרי במשך כל 50 שנותיו מעולם לא חשב על "פיל בצבע אדום" מה פתאום שמחר הוא יתחיל לחשוב דווקא על זה?

שמח וטוב לב הלך מיודענו לביתו והכין סעודה כיד המלך לכל משפחתו, על חשבון העושר הגדול שהולך ליפול בחלקו למחרת היום. מדושן עונג ושבע נכנס לישון שנת ישרים.

למחרת בבקר אך פקח מיודענו את עיניו, והנה שוד ושבר, המחשבה הראשונה שעלתה במוחו הייתה לא פחות ולא יותר על....פיל בצבע אדום.

אסף הוא את אשתו וכל אוהביו ותינה בפניהם את צערו הרב "50 שנה אני חי בעולם ולא חשבתי על רעיון הזוי כמו פיל בצבע אדום, וכעת דווקא כאשר אני אמור לא לחשוב עליו ולהרוויח כסף, דווקא עכשיו נכנס הוא לראשי. אתמהה....

תשאלו אותי? זהו סוד ההצלחה.

אנשים מספרים כיצד התאווה תפסה אותם, היא אחזה בהם בכוח, הדביקה אותם למקום, הם היו חסרי אונים, צעקו לה' התפללו, בכו, רקעו ברגליהם, עשו הכול כדי לגרש אותה אבל היא לא זזה. ככל שהם נלחמו לגרש אותה היא הופיע ביתר שאת.

אז מה עושים?

"את החושך לא מגרשים במקלות" כך אומרת האמרה. עודף מוטיבציה גורמת לתגובה הפוכה. ככל שנפסיק כל הזמן לחשוב ולהילחם, כך נשתחרר יותר מהר מהאובססיה התאוותנית. זו התשובה לסתירה שעולה בראשנו מדי פעם. כיצד יתכן להפסיק עם המלחמה ולהשלים עם התאווה, וגם באותו זמן להיפרד ממנה. התשובה היא שככל שאנו מתכתשים עם התאווה אנו ממשיכים להתאהב במלחמה. אנחנו כמובן בוכים שאנו רוצים להיפרד ולא להילחם, ובפועל אנו שומרים על קשר. קשר גם אם הוא שלילי וכרוך במריבה תמידית, הוא עדיין קשר.

כמו שני שכנים המתקוטטים כל הזמן, הם שונאים אחד את השני, אבל ממשיכים לריב. כל עוד הם לא ייפרדו הקשר ההרסני יימשך.

היום ישבתי ולמדתי בכולל, כשלאט לאט תוקפת אותי העייפות וכרגיל אני מניח קצת את הראש כדי "לתדלק" מחדש. לפתע פתאום, כמו משום מקום, קיבלתי את האנדרנלין הזה, הכוח הזה שלוחש לי "למה עייפות? יש משהו מדליק! אפשר לפנטז על ההיא... וההיא? בכלל..." היה בא לי ממש לצאת החוצה, להכנס לשירותים, לפנטז, ולגמור עם זה (ריטואל קבוע אצלי, אגב). פעם זה היה כל כך אגבי אצלי... לגמור עם זה ולחזור ללמוד כרגיל. כל כך פשוט! היום ידעתי שזה גומר אותי, שאני ממוסס את עצמי לדעת אם אני ממשיך ככה.

יצאתי ועשיתי שני טלפונים. לא ענו. בלית ברירה החלטתי שאני מטריד את החבר (תכנית) מהכולל הסמוך ומוציא אותו לשיחה קצרה. חבר כל כך טוב! תמיד מחבק (אשכרה!) ותומך בענווה עם עצות טובות. אז דיברנו ושיתפתי על ה-כ-ל (הוא התעקש...) ויצא לנו לדבר על הקטע האבסורדי הזה - לא משנה אם אהיה שקוע בלימוד עד למעלה מראשי, ולא אהיה רעב או כועס או עייף וכוליה, עדיין תקפוץ לי המחשבה הזו או הקריז הזה בראש שיניא אותי לעזוב הכל ולברוח מטה מטה.

זה המחיש לי יותר מהכל שיש לי משהו. אני אשכרה חולה. נכה. וזה מייאש. זה מייאש כי כל אחד מאיתנו רוצה להיות "סופרמן" בתחום שלו. אני למשל רוצה להיות ענק בתורה, הכי טוב בתחום. ואני יודע שאף פעם אני לא אהיה "פרפקט" כי תמיד יהיה לי את ה"משהו" הענק הזה מאחורה שיגיד לי עד כמה אני אפס מאופס בקשר לתחום מסויים וכמה אני רחוק מלהיות הטופ.

אז מה הוא אמר לי? שאדם קטוע רגל לא יכול לחלום להיות סופרמן. זאת אומרת, הוא יכול לחלום, אבל מתישהו עם כל הצער והאכזבה הוא יצטרך לקבל את זה שהחיים שלו לא יהיו חיים של סופרמן אלא חיים רגילים, ומאושרים אגב, אבל בתחומים ובמגבלות של המחלה שלו.

יש נכים קטועי רגל. הופכים בשבילם את כל העולם כדי שהם יחיו נורמלי - רמפות בכניסה לבית, רכב מיוחד, כסא גלגלים... אבל הם עדיין יכולים להיות מאושרים ושמחים ותכל'ס, הם חיים. השוני הקטן בבעיה שלי הוא שזו נכות נסתרת ואני צריך להכיר בה. אני צריך לדעת ולקבל את זה שאני נכה. בלי זה אני אמשיך ליפול ולא אגיע לשום מקום (כי הרי אין לי רגליים..) וגם אמשיך להיות מאוכזב מעצמי ומהעולם ולא אדע למה. "הקבלה היא המפתח לכל הבעיות שלי כיום".

זה לא נתן לי את השוק הזה של העידוד וזה גם לא ניחם אותי האמת, אבל זה חיזק אותי והעמיד לי מראה קטנה. אני חולה ולא בריא וזה עצוב לי. אבל אם אני לא אכיר בזה ואקבל את זה שאני לא סופרמן אני אמשיך להיות עצוב ומתוסכל עד שאתכווץ לתוך עצמי לגמרי. אם אקבל את עצמי? יש לי סיכוי לחיים מאושרים ומלאי משמעות והישג, גם בתור נכה. ע"ע סטיבן הוקינג.

קשה לי לומר אם אני שמח או עצוב, מעודד או פחות. אבל אולי ככה מרגישה קבלה.. להשלים עם עצמי, לקבל את הפגם שלי ולהכיר בו. קצת מעודד, וגם קצת עצוב. אבל אז הגיע החיבוק...

ומעלה מיוחדת יש בשמירה זו, שאין בזה את סכנת ההתנגדות (כקפיץ) הנזכר לעיל, שהרי לא נכנס כלל למאבק עם היצה"ר. ועוד, שע"י שאין לו עסק עם היצר הזה נשקע במשך הזמן החמדה והתאוה לענין הזה. דכך הוא טבעו של האדם שאע"פ שלא ביטל בפועל את תאוותו מ"מ ע"י זה גופא שאין לו עסק עם היצר נכבה אש התאוה עם הזמן יותר ויותר.