זה לא יכול היה להתרחש בזמן יותר גרוע.

אחרי טראומה של לידה טרם זמנה, חודש מרותקת במיטה, ולידה שארכה 3 ימים, הייתי אימא חדשה שהייתה צריכה יומיום לאחוז, לטפל, ולהניק תינוקת שלא גדלה מספיק. הייתי כל כך תשושה שהרגשתי נסערת.

ועם כל זאת, בכל הזמן הזה, הייתה בי תחושה “תבדקי את המחשב של בעלך”. התעלמתי מסימני האזהרה כמה פעמים. הרגשתי יותר מדי סחוטה בכדי להודות שאולי הוא צופה בפורנוגרפיה בעוד אני מטפלת בתינוקת או שאני מנסה ליהנות מרגעים של מנוחה שצצו בדרכי. חשבתי, אני לא מסוגלת עכשיו לדאוג לבעיות של אדם אחר. הוא אמור להיות החזק... לא אני! ועדיין, ידעתי שבעבר כשנהייתי חולה, חלשה או מודאגת מאיזה דבר, הוא נשחף יותר חזק לפורנוגרפיה. עד היום שום אכזבה מצידי, פגיעה, כעס, אמונה, או סוג של ייעוץ לא עזרו לפתור את הבעיה. כל הפתרונות שרק ניסינו החזיקו מעמד עד הפיתוי שהתגנב עוד פעם. וכל הזמן הזה, זה כל הזמן קפץ: "תבדקי את המחשב שלו".

כשבסופו של דבר בדקתי את תיקיית ההיסטוריה שלו במחשב, לא הופתעתי למצוא כמה דמויות שהוא צפה בהם לאחרונה. למרות שלא הייתי מופתעת, הרגשתי פגועה ונבגדת מחדש. הרגשתי במהירות את הקנאה, והרצון לבדוק באופן ממוקד כל אישה דו ממדית ולגלות מה היה לה שלי אין, ומה היא עושה שאני לא, או מה יש בה שאין בי. חשתי דחייה מבעלי. שנאתי את הגבר הזה שבזבז את הזמן, האנרגיה ואת המשאבים על תאווה בעוד אני עבדתי כל כך קשה בכדי לדאוג למשפחה שלנו.

החזקתי את התינוקת היקרה שלנו בידיים בעוד אני יושבת ליד השולחן במטבח וחושבת מה הצעד הבא שאני צריכה לעשות. ואז קיבלתי הארה. למה אני צריכה לשבת כאן עם חור בקיבה שלי בעוד הוא  חי מבלי שיהיה אכפת לו? הרמתי את הטלפון. כשהוא ענה, אמרתי לו: "אתה צריך להפסיק להסתכל בפורנוגרפיה." ידעתי שהוא יכל לשמוע את ההחלטיות בקול שלי. ידעתי שאיכשהו הוא קיבל את המסר שאני לא הולכת להילחם בקרב הלא מנוצח הזה יותר. ניתקתי את הטלפון, מרוצה עם הדרמה שלי. רציתי שהוא יתחיל להזיע. רציתי לגרום משבר מכל העניין כדי שזה לא יהיה חלק מהחיים שלנו יותר.

חמש דקות לאחר מכן, הוא נכנס בפרץ של התנצלויות והבטחות כמו "אני אשתדל יותר חזק". את כל זה שמעתי בעבר. אמרתי לו שבניגוד לעבר, אני לא הולכת להציע יותר הצעות, פתרונות, או אהדה. הדפוס הזה חזר על עצמו: כשאני יזמתי תכנית פעולה, הוא לא שיתף פעולה. הפעם הוא היה צריך למצוא משהו שישנה את הדפוס החוזר. והוא היה חייב למצוא את זה בכוחות עצמו.

החלטתי לעבור עם הבת שלנו לבית של ההורים שלי. הייתי צריכה זמן ומרחק כדי להחלים, לנוח, ולשקול את התגובה הנכונה. הייתי זקוקה לאימא שלי ולאחיות שלי. והייתי צריכה שנת לילה טובה.

דמעות זלגו מעיניי כשארזתי את התיקים שלי. בעוד אני אחוזה בסערה של בכי ותזוזה, הרגשתי את קול אלוקים בתוכי, " את לא חוזרת לאותו גבר".  חשבתי לעצמי שהפתרון היחידי הוא פשוט להתגרש. התענגתי על המחשבה שלאלוקים יש גבר יותר טוב בשבילי בתוכנית. באותו זמן, לא יכולתי לתפוס שזה יהיה בעלי.

40 יום אחרי שהתודעתי להתמודדות המתמשכת של בעלי, בעוד אני מנסה להתאושש מהרצון הראשוני שלי להרוג אותו, הוא הצטרף לתוכנית גמילה. תוכנית שלימדה אותו שבכדי לחיות באמת, האישיות הישנה שלו צריכה למות. זה אומר שהוא היה צריך לוותר על כל נטייה והתנהגות אנוכית ולא בוגרת ולהחליף אותם עם אהבה שדורשת הקרבה. דברים קשים.

בעלי עבד קשה בכדי לעבוד על מה שהם אמרו ולקבל את השינוי הרוחני. עד היום, אני לא יודעת את כל הפרטים כיצד התוכנית בנתה אותו מחדש והחדירה בו גבריות ורוחניות.

חברה שלי שעברה את אותו מסע החזיקה אותי בכל תהליך ההחלמה, היא בכתה איתי כשהעניינים באמת לא הלכו, היא תיקנה אותי כשסיפרתי והאמנתי לשקרים שלי, והיא לימדה אותי איך להחזיר את הלב לאלוקים ולבעלי. היא אמרה לי שאני יכולה להתקשר אליה מתי שאני צריכה לדבר. אז זה מה שעשיתי. העניינים שקשורים לנישואין היו כל כך מפחידים שלא יכולתי להרשות לעצמי להיות יותר מדי מתחשבת. אולי בפעם הראשונה בחיים שלי, הייתי צריכה עזרה. לא רק שקיבלתי אותה, אלא שגם ביקשתי עזרה. צעד אחרי צעד, אלוקים נעזר בהדרכה שלה בכדי לרכך את הלב שלי ולהפוך את המרירות לתקווה.

צהריים אחד, החברה שלי אתגרה אותי בכך שאומר לבעלי שאני מכבדת אותו ואני צריכה להסביר לו גם למה. אמרתי לה מתוך המרירות שבי, שאין סיכוי שאני יוכלה לעלות איזו סיבה לכבד אותו. ועדיין, היא השאירה אותי עם המשימה. שאלתי את אלוקים, " לכול הרוחות מאיפה אמצא סיבה לכבד אתו?!"

באותו ערב, כשבעלי עזב את המפגש השבועי שלנו, אני כיתתי את רגלי לדלת מאחוריו. אני לא ידעתי מה אני הולכת לומר, אבל הכרחתי את עצמי להתחיל. פלטתי משהו כמו "אמממ.... אני מכבדת אותך.... אממממ. על זה שאתה לוקח את כל העניין ברצינות."  הייתי המומה שהצלחתי להעלות משהו במקום. יותר נדהמתי מכך שהתכוונתי למה שאמרתי. באמת כיבדתי את הדרך שהוא משקיע בכל לבו את המאמצים בתהליך ההחלמה. כמובן, הכי נדהמתי מכך שלראשונה מזה כמה שבועות, שהפנים שלו האירו עם אסירות תודה וחיוך כנה, ואז הוא אמר, "תודה לך. אני באמת לוקח את זה ברצינות. אני אוהב אותך."

היום, כמה שנים טובות אחרי כל זה, חשבתי כמה רחוק אלוקים לקח אותי ואת בעלי בשנים האחרונות. איכשהו, זה בא מתוך החורבן של השקיעה שלו בתוך ההתמכרות לפורנוגרפיה, והתהליך המייגע להגדיר מחדש "בעל" ו"אישה", והענווה לפנות לעזרה, והתענוג בהתפייסות המופלאה שהייתה בינינו. המהפך נעשה בעקבות שנהייתי העוזרת והחברה של בעלי במקום להיות המתחרה או הבוסית שלו.

היום אני באמת מעריכה ומכבדת את בעלי. הוא חשף את התאווה שנמצאת בו, הוא התעמת עם האנושיות והחטאים שלו. הוא בחר להפיל את עצמו לזרועותיו של אלוקים והחליט ללכת בדרך של קדושה צעד אחרי צעד, גם כשהבחירות היו קשות. הוא נהיה אדם חדש. בעל חדש שעורר בי השראה וגרם לי להיות אישה חדשה, אישה שמכבדת את אלוקים ומכבדת את בעלה.

לפני כמה שנים, כשגיליתי את הדמויות הנאלחות האלו במחשב שלו, התחלתי ליבב, נכנסתי לייאוש, והתפרקתי. אלוקים שלח תקווה עדינה בלבי שהנישואין יום אחד ישתנו. אבל לא הייתי מנחשת שיקרה כזה נס.

אני מקווה שהסיפור שלי ייתן השראה לאנשים אחרים. תסמכו על אלוקים שינחה אותכם בדרך לניצחון.