כמעט כל חברה שמגלה מי בעלה והיכן הוא היה מתערערת לחלוטין. במהלך השנים שאני בעסק הזה שאלתי המון שאלות ונתקלתי בשאלות נוספות אצל חברותי. במאמר הזה אביא את החוויות שלי, תזכרו שאני לא אשת מקצוע 'וזו לא הלכה למשה מסיני'. כל אחת מוזמנת לכתוב את ניסיונה ולהוסיף כרצונה שאלות או תשובות.בעלי סיפר לי על 'המחלה הנוראה' שלו. עולמי חרב עלי, מה אני עושה עכשיו?

• עיכלתי. הכלתי. התאבלתי. החלטתי שעכשיו אני צריכה זמן ולכן אני כרגע לא אחליט כלום. למעט מקרים בהם אני או ילדי נמצאים בסכנה פיזית נפשית או רוחנית אמנע מהחלטות גורליות למשך חצי שנה לפחות.
• רק הרווחתי כשנתתי למכור צ'אנס נוסף, איפשרתי לו ללכת לקבוצות, במבט לאחור זה מה שעזר לו לעלות על דרך המלך
• הזכרתי לעצמי בכל הזדמנות שאני לא גרמתי לזה. אני לא יכולה למנוע את זה. אני לא יכולה לשלוט בזה. המעשים שלו לא קשורים אלי. אני מספיק יפה/חכמה/מוצלחת/מושכת וכד'.
• צעד 0 - מצאתי דרך לתקשר עם מי שמכיר את המצב שלי, בדרך כלל מישהי כמוני. זו העזרה הראשונה החשובה ביותר שקיבלתי. לי היה הכי טוב לבוא לקבוצה.

בעלי הולך כל יום לקבוצות או לחברים שלו, איתם הוא מדבר על הדברים הכי אישיים. איתי, כלום. מפחד לשתף, בקושי מדבר. אני כורעת תחת הנטל בבית, מה עושים?

• דווקא שמחתי לראות את בעלי הולך לקבוצות ומדבר עם חברים. לא היה לי נעים שהוא דיבר עלי, אבל ידעתי שככה הוא מקבל תקווה ומשתנה והבנתי שזה באמת עוזר לו להישאר נקי. ראיתי שהוא מתקדם והופך לנוכח יותר ויותר בבית. כיום יש לנו ממש שוויון בנטל.
• עזר לי מאוד לזכור שזה מצב זמני. לא התרגשתי גם כשהוא אמר 'שזה לכל החיים', החברים הותיקים בכנסים אמרו שזה מתאזן, אחרי תקופת התחלה סוערת, בדרך כלל המכור נרגע, האמנתי להם.
• ראיתי שכרגע הוא מבולבל. לא בטוח בעצמו ועוד יותר לא בטוח מולי ובמה שיגיד לי (בהמשך הוא אמר לי שפחד שהדברים שאשמע ממנו יפעלו נגדו) אני גם מראה "לשק האשמה" שהוא סוחב על עצמו בגלל כל מה שהסתיר ממני כל הזמן. אחכה לזמן שירגיש יותר בנוח.
• אני לא מנסה להתחרות בחברים שלו. כן, יש לו שם "אחוות מצורעים", הוא מזדהה איתם ומרגיש הכי שהם לא שופטים אותו, אם הוא באמת יהיה קשור אליהם יהיה גם לי טוב. יש בזה גם משהו מרגיע שהוא לא עושה דברים על דעת עצמו והוא מגדיל את הסיכויים שלו להישאר נקי ולא ליפול.
• ברגע שהבנתי שהוא חולה. לא בכאילו, באמת. אני צריכה לתת לו את האפשרות להחלים. לעבור את השיקום שהוא זקוק לו (פיכחון) אני מתארת לעצמי חולה הזקוק לדיאליזה ל"ע, או אדם שחולה בסרטן (בנשמה) ושואלת את עצמי בכנות - האם גם שם הייתי מתלוננת על הטיפולים הארוכים והשיחות שלו עם הרופאים?! כל הביקורים עד השתלת הכליה או הכימותרפיה וההקרנות היו בהחלט לא נוחים, אבל גם אז הייתי משתגעת?!
• אני מחליטה לאפשר לתהליך הזה לקרות. זה האינטרס שלי! כשנהגתי כך, הפכתי לדבר הכי חשוב לו. הבית כולו נמצא אצלו במקום הראשון.

למה אני צריכה ללכת לקבוצות? מילא הוא הולך כי יש לו בעיה, מה לי ולזה, איזו בעיה יש בי?!

• המטרה 'בללכת לקבוצה', היא לדעת לבסוף להסתדר עם העולם בכלל ועם המכור בפרט. בהתחלה הקבוצה יכולה לספק תמיכה לתקופה לא קלה, פשוט לתת כוח להתמודדות הלא פשוטה הזו.
• בהמשך, הקבוצה גם מקנה המון ניסיון וידע שהם בעצמם כוח לא מבוטל. 'החברותא' נתנה לי פרספקטיבה שונה על כל מה שידעתי על החיים עד כה. כמו טיפים של ריקוד. למדתי שכשאני רוקדת אחרת גם הריקוד בבית משתנה והרבה מקרים גם המכור עצמו נגרר לתוך שינוי.

אני מפחדת מחשיפה בקבוצות, אין לי כוח להתחיל עם זה...

• הקבוצות מבוססות על אנונימיות, לא שאלו אותי מה שם משפחתי, מאין באתי ולאן אני הולכת. זה לא מעניין אף אחת. (יש לי היום שם המון חברות שכן מכירות אותי) כולנו נשמות קרובות בגופים שונים.
• בקבוצות יש אחיות, גיסות, חברות קרובות מהכיתה, שכנות ועוד. ניקח לדוגמא מקרה: אם תהיה חלילה חשיפה, מישהי תשבור את האנונימיות, החושפת, חושפת גם את עצמה. יש גם לה מה להפסיד. מהניסיון שלי (יותר מעשר שנים בתוכנית) עוד לא נתקלתי במקרה שכזה. כל מה שקיבלתי בקבוצה, זה חום ואהבה.

בקבוצות עובדים לפי 12 הצעדים, אין לי כוח לצעוד או לכתוב, מה זה כבר נותן?

• גם אני חשבתי ככה, ניסיתי. כשראיתי מה קיבלתי כשכתבתי, המשכתי לכתוב. עוד. הכתיבה נותנת לי הגדרה למקרה שקרה לי. היא מפקסת אותי ומאפשרת לי לחזור לפרופורציה ולא להיסחף לתוך אבדן עשתונות.
• נכון, אין לי כוח. אבל יש לי עוד דברים שאין לי כוח אליהם ואני עושה אותם כי אני מבינה שזה חלק מהחיים שלי.על עצמי אני יודעת שלדברים החשובים באמת אני מוצאת זמן. אם הייתי צריכה לקחת תרופות, או לעבור טיפול יומי, כל יום למשך חצי שעה, הייתי מוצאת את הזמן.
• ברגע שאני יודעת שהכתיבה מונעת ממני התפרצות לא מבוקרת על זולתי, שומרת על הכבוד העצמי שלי, ומשחררת אותי מדברים שמנהלים אותי, אני מבינה שהיא כעין תרופה שאי אפשר בלעדיה וממילא אמצא זמן. אם בצעתי את הכתיבה כפעולה ההפוכה למה שאני מרגישה, לטבע שלי, בדרך כלל הקב"ה הופך בשבילי את הטבע וקורים לי ניסים.

תמיד אומרים "תתפללי", מה החידוש בתכנית? למה דווקא כאן התפילה והקשר עם אלוקים תופסים מקום כל כך חשוב? מה זה שונה?

• ברגע שאני מבינה שהגעתי לתהום, ורק אלוקים יכול להציל אותי ואת משפחתי, ברגע שאני קולטת שלי אין יותר כוח להתמודד ואני לא יכולה לשלוט עוד בסיטואציה שיצאה ממש מכלל שליטת בן אנוש, אני זועקת לאלוקים ומבקשת ממנו נכונות, ובגלל שלזה הוא כל כך חיכה ממני הוא מושיט לי עזרה בדרך הכי לא צפויה והכי חכמה ששייכת רק לו כאלוקים.

את התוכנית המציאו גויים, האם היא אינה מתנגשת עם היהדות?

• אני יודעת שאלוקים הביא את התוכנית לאנשים שזעקו מהתהום. כל מה שאני יודעת בתוכנית מדבר על יהדות. כל מי שמגיעה אלינו רק מתחזקת מאמונה.
• "המחלה אינה מכבדת שום דת", גם בבית החולים אני לא בודקת מי יושב איתי בתור לרופא..
• אסיים במילתא דבדיחותא שנשמעת מעת לעת בקבוצות - אומרים שאם יהודים היו ממציאים את התוכנית, בעלי הכיפות השחורות לא היו יושבים עם חובשי הכיפות הסרוגות, החסידים היו מתנגדים לליטאים, וההפך...