אז מה בעצם יש לנו כאן? אני מבין שיש לי בעיה, אני גם יודע שהבעיה היא פיזית, נפשית ורוחנית, אבל זה עדיין לא אומר לי איך הבעיה הזאת הגיעה לאן שהיא הגיעה. הבנתי שלמרות האבסורד שבדבר, בעצם יש כאן צמא רוחני נורא ששום דבר לא מצליח להרוות, ולכן - במקום למצוא את אלוקים, מצאתי את ההיפך הכי גמור שיש לכך. אוקיי, אבל מה עובר עליי בבסיס של המחלה? חשוב לי לדעת כי כשאני מבין את זה - אני יכול גם לטפל בשורש הדברים.

אז הגעתי לצעדים והתחלתי להבין שאיכשהו אגו וטינה ועוד כמה רגשות שליליים מאוד קשורים למחלה שלי באופן ישיר, אבל עוד לא ידעתי לשים את האצבע על הנקודה הנכונה. הייתי צריך את הספונסר שלי (תודה לא-ל על מתנה נפלאה), שיפרק איתי איזה מאורע טעון מאוד מבחינתי, כדי שאוכל לומר בפה מלא: "מחלת הריכוז העצמי". זהו בסיס המחלה ומשם נשלחות הגרורות לכל מיני מקומות נוספים ובעיקר כמובן אל התאווה. אני מרוכז בעצמי, רואה רק את עצמי ולכן גם בורח אל עצמי.

כעת, כשאני יודע היכן אני חולה, פתאום אני שם לב שאני באמת מרוכז בעצמי בצורה חולנית... הכי קל לי לראות את זה מול אשתי. שם, במקום בו היה צריך להיות הכי הרבה שיתוף, ויתור ופירגון, אני מגלה כמה אני מרוכז בעצמי, והמדהים ביותר הוא שתמיד הייתי בטוח שאני בעל טוב. יש אולי משהו עוד יותר מדהים מזה והוא העובדה שכל הריכוז העצמי הזה היה תמיד עטוף בהמון ג'נטלמניות ונחמדות. הכל היה מרוב דאגה לאשתי ולילדים ולכל העולם, אבל בתכל'ס אני רואה רק את עצמי ושכל העולם יישרף.

שוחחתי עם חבר לאחרונה לאחר ויכוח עם אשתו, כשהוא שמע אותו מטיחה בו "אי אפשר לדבר איתך", הוא לא הבין מה היא רוצה ממנו. נזכרתי כיצד היו נראים הויכוחים שלי עם אשתי עד ממש לא מזמן. אשתי רוצה משהו שיילך בצורה מסויימת ואני רוצה שזה יילך בדרך אחרת, ברור לחלוטין מה יהיה הסוף. אני כמובן לא יכריח אותה אלא ישתמש בכל כח השכנוע והנחמדות שלי (אני נחמד, לא?) "להסביר" לה למה אני צודק, וגם כשהיא לא משתכנעת, אני פשוט יבקש ממנה "לסמוך עליי" (כאילו שהיא יכלה לסמוך עליי אחרי כל מה שהיא ידעה על התכשיט שלה), ואם גם זה לא הלך, אז תמיד לחץ מתון היה עושה את העבודה.

ומה הפלא שאני מכור לתאווה? בשורה התחתונה זה אותה פעולה. אני נסגר אל תוך עצמי, שורף את כל העולם ועושה מה שאני רוצה, גם כשאני יודע בוודאות שזה לא הדבר הנכון ואצטער על כך אחר כך. אני פשוט לא יכול להפסיק לפעול מתוך הריכוז העצמי שלי. אז נכון שהדברים נראים אחרת, אבל אם אני מסתכל על עצמי ומנסה לא להיות משוחד - אני רואה איפה כל הנחלים מובילים אל ים התאווה. זה לא שאני כזה מוכשר ויכול להסתכל על עצמי כאילו מבחוץ, ממש לא. בשביל זה יש לי ספונסר. נכון, הספונסר מוריד לי הרבה מהאגו, ופתאום אני לא מרגיש כזה חכם ומדליק, אבל קיבלתי משהו אדיר בתמורה לויתור הזה על האגו - קיבלתי את החיים שלי.

הפסיכולוג שהמליץ לי על דרך הצעדים תיאר אותה במילה אחת, בשפה חסידית: "ביטול", וביטול הוא ההיפך הגמור מ"יישות", או במילים אחרות: "ריכוז עצמי".