בפרשת השבוע אנו מתחילים לקרוא על עשרת המכות שהקב"ה מתחיל להכות בפרעה וכל עמו. עשר מכות כואבות ומחרידות שמצליחות להפוך את האימפריה של העולם בזמנו לעיר חרבות. עשר מכות שמימיות שמשנות את הטבע והופכות את סדרי הטבע כשבסופם מגיעה הגאולה הגדולה מהשעבוד הארוך במצרים ואנו סוף סוף יוצאים לחופשי.
ובכל זאת מתגלה בפרשה זו הבדלים בין המכות. כשבחלק מהן פרעה מתעלם כליל ו'לא סופר אותם' 'ויחזק לב פרעה ולא שמע אליהם ... ויפן פרעה אל ביתו ולא שת ליבו גם לזאת' ולעומת זאת בחלק מהמכות פרעה ממש מתחנן לפני משה ואהרון שיסירו את המכה הזאת כבר 'ויקרא פרעה למשה ואהרון ויאמר העתירו אל ה' ויסר... ממני ומעמי ואשלחה את העם'. ולכאורה נשאלת השאלה שמתבקשת מאליה. מדוע בחלק מהמכות פרעה מחליט להתעלם, ולחלק מהם הוא ממש מתחנן שהם יוסרו ממנו?
האור החיים הקדוש שואל את השאלה הזאת במכת צפרדע. וזה לשונו: 'צריך לדעת, למה לא פנה ובא אל ביתו במכה זו כמו שעשה במכת דם? הלא גם את זאת (מכת צפרדע) הראוהו חרטומיו כי עשו גם המה?
ועונה האור החיים הקדוש: 'אכן, פיו ענה בו, טעם הרגשתו בזו וכל כיוצא בה שהורגש (התרגש) וקרא למשה להתפלל בעדו, כי לא היה מתפעל אלא כשאימות מות נפלו עליו.' במילים אחרות: פרעה נכנע ורץ לקרוא לעזרה אך ורק במכות שהוא הרגיש בהם סכנת מוות. כל עוד המכה לא איימה על החיים שלו הוא לא נכנע למרות שהיא לא הייתה נעימה בלשון מעטה ואפי' מאוד מציקה כדוגמת מכת דם, שאמר לעצמו שהוא מוכן לשלם את המחיר שיעלה לו לקנות מים מבני ישראל וכן.
במכת כינים, שחין, וחושך שאכן לא היו נעימות בעליל אבל סכנת מוות לא הייתה בהם.
אנו קוראים את הפרשה ובעצם יכולים להתבונן עליו ממבט של סיפור היסטורי שקרה לעם ישראל, בזמן שהסיפור הזה מספר ומשקף לנו את המצב העכשווי והנוכחי שלנו אנו. פרעה הוא לא רק גמד שגובהו 57.6 ס"מ על 57.6 ס"מ שחי לו אי שם במצרים לפני אלפי שנה. הפרעה הזה נמצא בכל אחד מאתנו ומשעבד אותנו לכל אותם הרגלים חולים במגוון צורות ודרכים של תאווה ופגמי אופי, ובכל פעם שנמאס לנו ואנחנו מעוניינים לצאת לחירות ולחופש מהשעבוד הזה, הפרעה שלנו מקשה את ליבו ומתחיל להסביר לנו מדוע זה לא אפשרי, ושהמצב לא כל כך נורא כמו שאנחנו מתארים את זה,. ושהמחיר עדיין שווה את ה'תענוג'... ושלא נבהל מכל מיני הרהורי תשובה שעולים כי הם יחלפו עם הזמן...
אבל יש משהו אחד שכן מצליח לשבור את פרעה, עד כדי כך שגם עקשן כמוהו מוכן להיכנע ולהרים ידיים, וזה כשהוא מבין שהשיעבוד והמחיר של ה'תענוג' הוא חיים ומוות! כל עוד ארצה להפסיק ולוותר על אותם דברים שאני מורגל בהם וכבול בתוכם למשך שנים בגלל שאני 'מעדיף שלא'... או 'הייתי כמובן רוצה להיות בדרגה יותר נעלה'... הם לא אלה שיגרמו לפרעה שבתוכנו להיכנע. זה יקרה רק כשנבין שהמחיר שנשלם יהיה מוות רוחני, מוות מוסרי. הוא זה שיגרום לנו להיכנע ולהרים ידיים! וכמובן, אנחנו צריכים לוודא שאנחנו מצליחים לתחזק את אותה תחושה של חוסר אונים גם אחרי שפרעה מתחיל להיכנס להכחשה ולשכוח את הכאב הפחד והמחיר שהוא שילם...