היום לפני שנה ישבתי, בערך בשעה הזו, מול הפסיכולוג וסיפרתי לו שאני הולך ליפול. עברנו ביחד על כל הסיבות וידעתי היטב למה זה רעיון רע. כבר פירקתי מולו אירוסין ואינסוף קשרים כי לא יכולתי להספיק ליפול. החלפתי עבודות ומקומות מגורים כי לא יכולתי לשאת את המחלה.

ידעתי מה עלול להיות המחיר, הרגשתי כאב גדול, אבל אמרתי לו שאני חייב לעשות את זה. במשך 50 דקות ניתחנו את הטעמים שהובילו אותי לרצונות המשונים שלי ולמה עדיף לוותר, אבל זה פשוט לא עבד.

אמרתי לו שאני הולך להשתמש ואכן הלכתי. אבל הייתה לי הסתייגות אחת: הפעם, לא אשתכר לפני. רציתי לראות איך ארגיש כשאני "פיכח" בזמן השימוש. משהו שלא קרה הרבה זמן. השתמשתי, כשאני מודע למעשיי ומכיר מעט את התוכנית. זה היה ההפך המוחלט מהנאה. סבל נפשי לא ייתואר. באופן מפתיע, גם וידוא ההריגה, האוננות הכפייתית שאחרי, לא עזרה להקל את הסבל.

היום, שנה פחות יום לאחר מכן, אני ניצב משתאה ואסיר תודה לאלוהים על המקום שאני נמצא בו עכשיו. נכון, הדרך הייתה ועודנה מלאה חתחתים. אבל כשאני מתרחק לרגע מהגרף אני רואה מגמה ברורה. אני מתחנן שהיא תימשך עוד יום אחד, שאלוהים שעשה לי את הנס הזה ייתן לי עוד יום נקי אחד. לבד אני לא יכול.