"הקנאה והתאווה מוציאין את האדם מן העולם", משהו לא היה ברור לי במשנה הזאת תמיד. איך זה קשור? מילא "הקנאה והכבוד" - הם תכונות שהולכות ביחד, אבל מה הקשר כאן לתאווה? איך קשור תאווה וקנאה, זה לא היה ברור לי. אני מכיר אנשים שאוהבים כבוד ואין להם תאווה ואנשים קנאיים שאין להם תאווה, וכן הפוך. לא יודע, משהו היה מוזר.

ובכלל, תמיד ידעתי שאני בחור טוב ויש לי רק בעיה אחת - התאווה (חשבתי שזה בכלל יצר הרע. נו, שוין). זה לא שאני איזה מתוסבך נפשית ויש לי בעיות בכל החיים, ממש לא. אני אדם רציני, שולט בעצמי וכל המעלות הטובות שהקב"ה נתן כמובן רק לי, אבל למרבה הצער אני קצת מתקשה בנושא אחד בלבד. אין שום קשר בין התאווה שלי לכל שאר התכונות שלי. אני אמנם אדם עצבני אבל זה בגלל שאני אוהב להתעצבן, לא קשור בכלל למין. מה קשור זה שאני אוהב נשים ערומות לעצבים במשרד? שטויות, אין שום קשר.

ולכן לא הסתדר לי הצעד הראשון של 12 הצעדים שהוא מחולק לשניים: "הודינו כי אנו חסרי אונים מול התאווה וכי אבדה לנו השליטה על חיינו". סליחה??? על מה אתה מדברים בדיוק? לא אבדה לי השליטה על שום דבר בחיים! נכון, אני חסר אונים מול התאווה, אבל חוץ מזה הכל בסדר. יש לי אישה, ילדים, עבודה, בית, רכב והכל. זה סתם קשקוש מטופש לספר לי שאבדה לי השליטה על החיים.

אבל לאט לאט הסתבר לי שזה לא בדיוק ככה. בעבודת מחקר מקיפה גיליתי על עצמי כל מיני ממצאים ורובם לא היו כל כך נעימים. זה כבר היתה סיבה למה עד היום לא ידעתי את כל הדברים האלו על עצמי. למה שאחפור בעצמי אם מה שאני מוצא זה לא נפט אלא סתם לכלוך? אבל היום אני יודע שאין לי ברירה, ואם אני רוצה להפסיק לסחוב איתי מטענים של תחמושת ישנה שמתפוצצת מידי פעם וגורמת לי נזקים אדירים - עדיף שאתחיל לחפור ולחפש איפה החבאתי את התחמושת, ואז בזהירות לנטרל כל פצצה.

והפצצה הראשונה שאני מצאתי היא הקנאה (אל תדאגו, מצאתי עוד הרבה פצצות: כעס, פחד, ביקורת מופרזת, עצבים וכן הלאה). והקנאה הזאת הלכה יד ביד ביחד עם התאווה שלי, ביחד עם ההתמכרות החולנית שלי למין. יש לי קרוב משפחה שאני מכירים מהישיבה, כמעט באותו גיל. היינו חברים טובים עד שהתחתנו בערך באותו זמן והתגוררנו אחד ליד השני, כי אחר כך הגיעה הקנאה וזה היה הסוף. אין לי במה לקנא בו, תאמינו לי. אני לא יודע בעצמי איך אני מצליח לקנא ובמה בדיוק, אבל אני מכור לקנאה. אני עושה את זה בלי הפסקה וזה ממש דלק עבורי. זה נותן לי סיבה לחיות, ונותן לי דחף להמשיך להיות מצוין בכל הדברים שאני עושה. ככה אני מוכיח לכל אלו שאני מקנא בהם ש"אני יותר טוב". הזוי.

אז כאן קל למצוא את הקשר הישיר לתאווה. "הספר הלבן" נפתח בקטע הבא שמבחינתי הוא מסביר את הכל: "רבים מאיתנו הרגישו חוסר-התאמה, חוסר ערך בדידות ופחד. תחושתנו הפנימית מעולם לא תאמה למה שראינו בחיצוניות של אחרים."

התחושה שלי לא תאמה את מה שראיתי אצל אותו קרוב משפחה. הוא אמנם לא היה מוצלח כמוני, אבל הוא חי בשלום עם עצמו. וזה שיגע אותי, אז הדרך שלי היתה לקנא בו בצורה מטורפת. וזה לא רק זה, אלא עצם תחושת הקנאה סיפקה לי בדיוק את אותה תחושת בריחה שסיפקה לי התאווה. גם כאן יכולתי לברוח לעולם של פנטזיות (וגם כאן אחר כך התחרטתי אבל חזרתי שוב ושוב).