הכנס השנתי שהתקיים ביום שני, נערך במרכז הכנסים משכנות שאננים בירושלים, בבתי השכונה שהיתה הראשונה שנבנתה מחוץ לחומות העיר העתיקה. אחד המשתתפים העיר שהמתיישבים הראשונים במקום היו צריכים הרבה אומץ כדי לצאת מהחומות, בדיוק אותו מהלך ואותו אומץ שהיה נדרש לחברים שהגיעו לכנס...
במשך שנים של נפילות, הקמנו חומות והתבצרנו בתוכן. החומות מגינות על מי שנמצא בתוכן, אבל הן גם אלו שמשאירות אותו בבדידות. מי שנמצא מאחרי החומה, לא יכול להיפגע מחץ שנורה לעברו, אבל גם לא יכול לקבל עזרה מחבר שרוצה לחבק אותו. אז נכון שלפעמים אין ברירה וחייבים לבנות חומה גדולה, אבל זה לא המצב האידיאלי. אפילו על ירושלים אומר הנביא "פרזות תשב ירושלים מרוב אדם ובהמה בתוכה", כי ברור שהחומה נבנית בלי ברירה, רק מכורח הנסיבות.
מצד שני, אחרי שמתרגלים לחיות מוקפים בחומה, צריך הרבה אומץ כדי לצאת החוצה. אחרי שנים של בדידות, צריך הרבה אומץ כדי להיות מוכנים להפסיק אותה. וחייבים גם להודות שבלי החומה, אכן ישנו סיכוי להיפגע, אבל הסיכון הזה משתלם כאשר מבינים שבלי לצאת מהחומה - אין אפשרות יותר להתפתח ולגדול. אם רוצים להתפתח, חייבים להתגבר על הפחד והחשש, ולצאת מהחומות. זה מה שעשו המתיישבים הראשונים במשכנות שאננים, וזה מה שעשה כל מי שהגיע לכנס במשכנות שאננים.
במשך כל השנים התמודדנו לבד מול התאווה. חששנו בצדק שאם נספר למישהו - ניפגע מכך. כך הפכנו לזאבים בודדים, לא רק בהתמודדות עם הנפילות אלא בהרבה שטחים של חיינו, בהם העדפנו להסתגר מאחרי החומות, לא להיפגע ולא לקבל עזרה. כשהגענו להחלמה זה היה מתוך הבנה שאי אפשר להמשיך לבד, ולמרות הסיכון אנחנו חייבים להיות פגיעים, ליצור קשר עם אחרים ולבקש עזרה. למרות הסיכון שכרוך בלהיות פגיע, למרות החשש לצאת מהחומות שהתרגלנו כל כך להגנה שלהן, יצאנו החוצה וקיבלנו עזרה.
התהליך הזה שמתרחש מידי יום כאשר חבר חדש יוצר קשר ומבקש עזרה, נצפה במלוא עוצמתו בכנס השנתי, כאשר כל כך הרבה מכורים מחלימים נפגשים לאירוע שכל כולו יציאה מחומות הבדידות והסבל.