אני חי בסרט

אם יש מישהו שחי בסרט זה אני, המכור למין, או יותר מדוייק - המכור לתאווה. נכון שמין ותאווה נשמעים כמו שני שמות נרדפים לאותו דבר, אבל בכל זאת יש הבדל ביניהם. אצל המכור לתאווה, הדגש הוא על הפנטזיה, על הלא אמיתי, לא מציאות, מזוייף ודמיוני.

כמובן שבבסיסה של כל התמכרות יש פנטזיה והיא מרכיב מאוד חשוב בכל נפילה ובתהליך החמרת המצב, אבל נראה לי שיש התמכרויות בהן זה חזק יותר. ניקח כדוגמא את המכור להימורים. הקטע עצמו שנקרא אצלו נפילה הוא המעשה הסופי בו הוא מגרד את הכרטיס או ממלא את הטור או מסובב את הרולטה, אבל לפני כן הוא נמצא בתהליך הנפילה הרבה זמן ושם עיקר ההתמכרות. הוא חושב איך להמר ועל מה להמר, מדמיין את הרגע של הזכיה הגדולה כשהוא עושה קופה, ואז מפנטז מה הוא יעשה עם הכסף ואיך הוא ירגיש וכן הלאה. כשהוא מהמר בפועל זה השלב האחרון, רגע לפני שהחלום מתנפץ ואז מתחיל הכאב להופיע.

אצלי, המכור לתאווה, זה אותו דבר. נכון שבסופו של דבר אני מאונן או מה שזה לא יהיה, אבל עיקר ההתמכרות היא לפנטזיה, לתהליך שמביא אותי להתרסקות. הצפיה בפורנו היא בדיוק זה: אין כאן שום דבר אמיתי, אבל אני נכנס לתוך הסרט ומפנטז. אני ממשיך לחפש ולחפש ולחפש אחרי הרגע האולטימטיבי וכאשר אני מוצא את מה שחיפשתי - אני מיד ממשיך לחפש הלאה. אני לא רוצה שהחיפוש יסתיים אף פעם כי אז הפנטזיה תסתיים. זה קורה כאשר הנפילה מתרחשת - דבר שהמון פעמים ניסיתי למנוע, וזה מוזר כי הרי הגעתי לכאן כדי ליפול אז למה כאשר מגיע רגע האמת אני לא רוצה ליפול? אבל האמת היא שזה די מובן, כי הנפילה לא חשובה, הנפילה תחזיר אותי לעולם המציאותי ותנפץ את עולם הפנטזיה שלי, מה שיגרום לכאב נורא.

לא כל המכורים לתאווה נעשו מקשה אחת, אבל בגדול נראה שאצל כולנו יש דפוסים כלליים משותפים ואחד הדפוסים המרכזיים הוא הפנטזיה הזאת. אני יכול שעות לפנטז איך תיראה הנפילה הבאה, כמה היא תהיה נפלאה וכן הלאה, מה שגובל בחוסר שפיות גמור, כיון שהעובדות הוכיחו לי אין ספור פעמים שכל קשר בין הפנטזיה הזאת לבין המציאות מקרי בהחלט או בעצם נכון יותר לומר שכל קשר בין הפנטזיה הזאת לבין המציאות הוא לא קיים.

אין היגיון בהתמכרות ובודאי שאין היגיון בהתמכרות לפנטזיה כיון שהיא לא קיימת בכלל. גם כאשר אני יודע שההתמכרות היא ללא-כלום, לפנטזיה דמיונית, זה לא יעזור לי כלום בהתמודדות שלי מול התאווה, ובכל זאת, אולי הידע הזה ידחוף אותי לכיוון עשיה אקטיבית. כי כאשר אני עומד מול גל התאווה, שום ידע שבעולם לא יעזור לי ואני לא צריך ידע אלא כח, אבל בהפוגה שאחרי, כאשר אני מרגיש את הכאב, אולי הידע הזה יעזור לי להחליט שהגעתי לקרקעית, שאני לא רוצה לסבול עוד או לא מסוגל לסבול עוד כאב, שאני מוכן להתחיל לעבוד למען ההחלמה שלי.

החלמה היא בדיוק ההיפך מהמחלה. אם המחלה היא במהותה פנטזיה ועולם הדמיון, ההחלמה היא כל מה שהוא הפוך מכך: להיות נוכח, מחובר, ריאלי, כנה עם עצמי ועם הסביבה. זהו הצעד הראשון להחלמה: להודות בחוסר האונים שלי. לא עוד כחש עצמי ושקרי אלא עמידה מול המראה הפנימית שלי והודאה בכך שאני מכור. בלי הצעד הזה - אין החלמה. כל זמן שאני ממשיך לחיות בפנטזיה, אני ממשיך לסבול. לא משנה אם הפנטזיה היא תאווה או סתם פנטזיה שמשכנעת אותי שבעצם הכל בסדר ואין לי בעיה ואני רק צריך קצת יותר לרצות ולהתאמץ. כל פנטזיה היא מסוכנת עבורי. בהחלמה אני צריך לעשות צעד ראשון ואמיץ של ניפוץ הפנטזיות. זה מתחיל בהודאה הפשוטה של המצב האמיתי שלי: "הודינו כי אנו חסרי אונים מול התאווה וכי אבדה לנו השליטה על חיינו".

לקריאת סיפורו האישי של הכותב לחץ כאן

• מכיר מישהו שאולי צריך עזרה? אתם יכולים לעזור להם בצורה אנונימית, לחצו כאן.
• רוצה שאנחנו נשלח מייל אנונימי לרשימת התפוצה שלכם? לחצו כאן.
• רוצה להדפיס ולתלות/לחלק פלייר של שמור עיניך? לחצו כאן.

ארכיון המייל היומי

פספסתם אחד המיילים? מעכשיו אפשר לעבור על כל המיילים היומיים שנשלחו! לחץ כאן