אשמה ובושה - הדלק המניע של ההתמכרות שלי

באחת הפגישות שאלתי את הפסיכולוג שלי כמה אחוזים מהציבור סובלים מהבעיה הזאת של הפורנו. הוא אמר שאין הרבה מידע שניתן לסמוך עליו בנושא, אבל הבדיחה אומרת שתשעה מכל עשרה גברים צופים בפורנו, והעשירי שקרן. שאלתי האם זה אומר שכולם מכורים? והוא אמר שבאופן חד משמעי התשובה שלילית. נכון שרוב הגברים יצא להם בשלב כזה או אחר של החיים לצפות בפורנו או לתת פורקן לתאווה בצורה כזו או אחרת, אבל זה לא אומר שום דבר על אחוזי ההתמכרות. לגבי התמכרות נטו - מעריכים את זה בין חמישה לשבעה אחוזים.

אז מה ההבדל בין מי שצפה בפורנו לבין המכור לצפיה בפורנו? התשובה הפשוטה לכך תהיה שהמכור הוא זה שלא יכול להפסיק, לעומת מי שאינו מכור שיכול פשוט להפסיק כאשר הוא לא רוצה בכך. אבל התשובה הזאת היא לא חזות הכל, כיון שקודם לכך ישנו הבדל נוסף - מהותי הרבה יותר. המכור לפורנו הוא זה שרוצה להפסיק, בעוד מי שאינו מכור - לא מעוניין בכלל להפסיק.

כאדם נורמלי בתחום המשקאות החריפים, אין לי בעיה עם כך שמספר פעמים בשנה אני שותה אלכוהול ואפילו מידי פעם שותה הרבה. לפעמים החוויה מוצלחת יותר ולפעמים פחות, לפעמים אני קם עם האנג-הובר ולכן לא יהיה לי חשק לשתות בתקופה שלאחר מכן, ולפעמים דווקא כיף לי ואני נהנה מכך והכל בסדר גמור. אני לא רוצה בכלל להפסיק. האלכוהוליסט הוא זה שרוצה להפסיק. כמובן שהשלב הבא הוא העובדה שהוא גם לא יכול להפסיק כאשר הוא רוצה, בשונה ממני שאם אחליט לא לשתות אלכוהול ויהיו לי סיבות מספיק טובות לכך - אוכל להימנע מכך בלי הרבה בעיה.

אז כדי שאהיה מכור אני צריך לענות לפחות על שתי הגדרות: א. אני רוצה להפסיק. ב. אני לא מצליח להפסיק. מה קורה כאשר אני רוצה להפסיק אבל לא יכול להפסיק? התוצאה תהיה קשורה תמיד עם אשמה ובושה. שני הרגשות השליליים האלו, הם הכח שידחוף אותי חזק יותר ומהר יותר מכל כח אחר - בחזרה הישר אל ההתמכרות.

כאשר אני מבין שרגשות אלו הם הכוחות המניעים החזקים ביותר מאחרי ההתמכרות שלי, אני יכול גם להבין מדוע אין הבדל בין סוג ההתמכרות ולא עומק הנפילות. לו יצוייר שאני מכור לאוכל, קרי: רוצה להפסיק לאכול בצורה כפייתית אבל לא מצליח להפסיק, אז כל פעם שאפול שוב באכילה מופרזת נגד רצוני, זה יגרום לי את אותן תחושות בדיוק שגורמת לי נפילה בתאווה למין. גם כאשר האוכל שאני בולס הוא כשר למהדרין בהשגחת הבד"צ, ארגיש אשמה ובושה על המעשה שעשיתי, כיון שלא הייתי מעוניין לעשות אותו, ובכל זאת עשיתי אותו נגד רצוני.

כל מכור מכיר את הסיטואציה הבאה: נפילה כואבת מביאה אותי להרגשה נוראית, שמיד מובילה להבטחה ש"לעולם לא עוד", מחיקה של כל ההיסטוריה במחשב וכן הלאה, רק כדי למצוא את עצמי עשר דקות אחר כך נמצא באותו מצב בדיוק בו הייתי לפני חצי שעה - בדרך לנפילה נוספת. מה היה כאן? המון בושה ואשמה, וחוסר יכולת להתמודד עם הרגשות הקשים האלו, מה שמוביל לבריחה שוב אל המקום היחיד בו יש לי את האשליה שהוא יתן לי פתרון ואפשרות להתמודדות עם הרגשות האלו.

ההבנה הזאת חשובה לי מאוד כיום כאשר אני בתהליך ההחלמה. אני מבין שהרגשות האלו של אשמה ובושה הם הרסניים עבורי, וכל נגיעה בהם תחזיר אותי למקום ממנו אני רוצה לברוח בכל מאודי. אנשים רגילים ונורמליים יכולים להתמודד עם אשמה ובושה בצורה נורמלית וסבירה, אבל לי אין את הכלים לכך, וגרוע מזה - אני כבר "מתוכנת" לכך שכאשר הם מגיעים לביקור - אני יורד למקלט.

הדרך שלי להתמודד עם אשמה ובושה היא להבין שאלוקים מנהל את העולם. נכון, אני בן אדם ועושה טעויות, אבל אין לי על מה להרגיש אשמה ובושה, ובמקום זה אני צריך ללמוד מהטעויות שלי איך להשתפר כדי לא לחזור עליהם. ביקורת עצמית יכולה להיות בונה וחיובית כאשר היא מתמקדת בעתיד מתוך אמונה שהעבר היה בדיוק רצונו של אלוקים, ולעומת זאת היא יכולה להיות הרסנית, כאשר היא מתמקדת בעבר וגורמת לי להרגיש אשמה ובושה.

לקריאת סיפורו האישי של הכותב לחץ כאן

• מכיר מישהו שאולי צריך עזרה? אתם יכולים לעזור להם בצורה אנונימית, לחצו כאן.
• רוצה שאנחנו נשלח מייל אנונימי לרשימת התפוצה שלכם? לחצו כאן.
• רוצה להדפיס ולתלות/לחלק פלייר של שמור עיניך? לחצו כאן.

ארכיון המייל היומי

פספסתם אחד המיילים? מעכשיו אפשר לעבור על כל המיילים היומיים שנשלחו! לחץ כאן