חצי עבודה לא תיתן לי חצי תוצאה

הרבה פעמים שמעתי על כך ש"חצי עבודה לא תיתן לי חצי תוצאה, אלא תיתן לי כלום", אבל היום חוויתי את זה בעצמי באופן הכי ברור שאפשר. אחד מפגמי האופי הבולטים ביותר שאני סובל מהם הוא הצורך בשליטה, ואיפה אני יכול לנסות לשלוט יותר מאשר בתוך הבית? נכון שבמשך שנות המחלה לא ממש שמתי לב לזה ובכלל הייתי בטוח שאני בעל ואבא נפלא, אבל כשהגעתי להחלמה התברר לי שהרבה מהדברים הטובים והיפים שאני עושה הם לא ממש נקיים ממניעים זרים ובעצם מה שעומד מאחור זה צורך נואש לשלוט בכל מה שזז.

מאוד מאוד לא פשוט לי לשחרר במקום הזה, וכמובן שהמוח החולה שלי יודע לספר לי כל מיני סיפורי סבתא יפים שרק מקשים עליי את המלאכה. למשל קל לי באופן יחסי להפסיק לכפות על אחרים לעשות דברים שברור שהם עושים רק בגללי, אבל יותר מסובך לי לנסות להפסיק לשלוט במקומות שנראה שבהם אני כביכול "עוזר" לאחרים לעשות את הדבר הנכון שהם במילא היו רוצים לעשות.

כך או כך, בימים האחרונים אני מנסה לשלוט באשתי, והכל במסווה של עזרה לה לעשות דברים שקשה לה לעשות בעצמה, ואני מסרב להכיר בעובדה שהיא בן אדם כמוני בדיוק, ויש לה את הזכות להחליט בעצמה ואפילו יש לה את הזכות להיכשל בעצמה וללמוד מהטעויות והקשיים שלה, וזה לא אומר שאני חייב לרוץ ולהשתלט על ההצגה. היום בבוקר זה הגיע לפיצוץ, לא בגללה כמובן אלא בגלל שאני לא הצלחתי לממש את מה שרציתי.

מכאן הענינים התגלגלות במהירות והתמלאתי ברגשות הטינה המפורסמים, אותם רגשות שעליהם נאמר שהם הרוצח מספר אחד של הסקסוהוליסטים. ידעתי היטב מה אני צריך לעשות, אבל לא היה לי את הכח לכך. ידעתי שהטינה הזאת תשלח אותי במהירות האור לנפילה, אבל לא יכולתי לשלוט ברגשות האלו . בחסד אלוקים, לגמרי לא מובן מאליו, היתה לי לפחות את הנכונות להתחיל לעשות את הצעדים. היה ברור לי שבלי הצעדים - אני ימשיך עם הטינה עד הפיצוץ הגדול, ובסופו אין לדעת לאן הדברים יגררו אותי.

הצעד הראשון היה די קל. הודיתי שאני חסר אונים מול הצורך שלי בשליטה וכי אבדה לי השליטה על חיי. בדקתי עם עצמי את הדברים ואכן חוסר האונים היה ברור וחד. המשכתי במסעי לצעד השני, להגיע לאמונה בכך שכח גדול ממני יכול להחזיר אותי לשפיות וגם כאן הסתדרתי כיון שזכרתי פעמים רבות אחרות בהן אלוקים אכן הציל אותי מידי עצמי ומהצורך ההרסני שלי בשליטה. משם המשכתי לצעד השלישי בו קיבלתי את ההחלטה למסור את חיי ורצוני להשגחת אלוקים כפי שאני מבין אותו, מה שהוביל אותי לצעד הרביעי בו ערכתי חשבון נפש והיה ברור לי היכן נפגעתי וגם מה החלק שלי בסיפור.

אבל אז רציתי לדלג על הצעד החמישי ולקפוץ ישר לצעד השישי. לא היה ברור לי מדוע אני צריך כעת לספר את כל זה (כולל פירוט הטינות שלי ועוד כמה פרטים לא נעימים) לאדם אחר. במקום זה רציתי לקבל מיד נכונות להיפטר מהטינה השורפת הזאת. הבעיה היא שזה פשוט לא עבד. ידעתי הכל, עשיתי כבר ארבעה צעדים, אבל לא הסכמתי בשום פנים ואופן להיפטר מהטינה. ידעתי שהיא חומר נפץ עבורי, אבל לא הייתי מוכן לשחרר אותה. זה היה הרגע בו הבנתי שחצי עבודה לא תיתן לי חצי עבודה אלא תיתן כלום. נאדה. אם לא אעשה את כל הצעדים בדיוק לפי הסדר שלהם - אשאר תקוע בלי יכולת להשתחרר, ולא משנה כמה ידע יש לי - זה לא יתן לי את הכח שאותו אני צריך כל כך.

לבסוף עשיתי צעד חמש כפול שלוש. ראשית כל התקשרתי לספונסר וכיון שהוא לא ענה - השארתי לו הודעה מפורטת במזכירה. אחר כך התקשרתי לחבר נוסף ושיתפתי אותו בכל הפרטים, ואז התקשר אליי בדיוק חבר לשאול משהו וזאת היתה הזדמנות לעשות את הצעד החמישי פעם נוספת. אחרי שעשיתי את הצעד החמישי בצורה מלאה ובלי הסתייגויות, הצעד השישי השיג אותי. לא הייתי צריך לעשות דבר נוסף. הייתי "נכון לחלוטין כי אלוקים ישחרר אותי מפגם זה באופיי", ואז יכולתי כמובן לעשות את הצעד השביעי "ביקשנוהו בענווה שישחרר אותנו מפגמים אלו".

בחסד אלוקים, לגמרי לא מובן מאליו, היום הזה עבר ואני עדיין שפוי, מחובר ונקי.

לקריאת סיפורו האישי של הכותב לחץ כאן

• מכיר מישהו שאולי צריך עזרה? אתם יכולים לעזור להם בצורה אנונימית, לחצו כאן.
• רוצה שאנחנו נשלח מייל אנונימי לרשימת התפוצה שלכם? לחצו כאן.
• רוצה להדפיס ולתלות/לחלק פלייר של שמור עיניך? לחצו כאן.

ארכיון המייל היומי

פספסתם אחד המיילים? מעכשיו אפשר לעבור על כל המיילים היומיים שנשלחו! לחץ כאן