הגענו לאמונה - צעד 2...

שלום חברי היקרים,

ברשותכם אכתוב את אשר על ליבי, זוהי חוויה של אמונה כפי שאני חווה אותה. כמה תובנות, כמה מציורי הדברים וכמה הגדרות.

אני מראש מתנצל, ומבקש, מי שלא מתחבר, ממש לא מחויב לקרוא ובטח לא להסכים. אך זוהי נקודת המבט שלי, ומי שימצא בזה תועלת אשרי ואשרי חלקי.

תודה מראש על הכל.

1. הגדרת המילה אמונה  -  החיבור לחווית האחדות שבבריאה.

אומנת / מאמן -  כאומן המדריך את היונק. "והוא אומן את הדסה" = אמונה מדריכה. (המאמן נותן הדרכה מעשית וכך גם האמונה)

אומן / אמנות – נאמן עלי שהוא מקצוען. התאמת והתאמן אצלי לתת אמון באומן. = אמונה אקטיבית. (אלך לתקן את השעון אצל האומן)

אם אני מצטט "שאין עוד מלבדו", אבל רק כי כך יצאה לי המסקנה בפעם הקודמת שטיפלתי בנושא, זה לא נקרא אמונה! במקרב הטוב, זיכרון חד. על בסיס זה אי אפשר להתקדם. בטח לא אם אני מאמין כי ככה אמרו לי לעשות.

אנו צריכים אמונה שהיא חוויה חושית שנותנת לאדם הוויה אחרת, עד כדי שהיא יכולה להכניס לו מוטיבציה חדשה.

בכח האמונה לחבר את האדם עם המעבר לו... משם, הוא שואב כוחות שמעבר לכוחותיו...

מהו המושג "מעבר"? (מושג שמורי ורבי השתמש בו הרבה) ואיך המעבר נתפס כחוויה חושית?

אחרי כ30 שנה שבהם אני רואה אנשים... הוקבע והתאמן אצלי הצורה של איש. עד כדי כך שאני מוכן להתערב איתך על אלף דולר שאם אראה זוג עיניים מציצות אלי מן התריסים אדע בברור שאל אותם עיניים מחוברים אף ופה, ידיים ורגליים...וכו'...

כי אמון על דעתי, שמעבר לכל זוג עיניים בעולם הנראות אלי, יש השלמה של שאר צורת הגוף.

איך זה ברור לי? האם זו שטיפת מוח? אולי יש רק עיניים בלבד? התשובה, אמונה! בחוש!

הקב"ה נגלה אלי, כמה פעמים.

ברמה הדתית נשמתית - בהר סיני, בים סוף, בשושן הבירה, כשנשמתי הייתה עוד תחת כסא הכבוד, וכל לילה... כשנשמתי נפרדת מגופי. (אם הלכתי לישון)

ברמה הרוחנית חווייתית – כל פעם בחיים שלי שחוויתי איך נקודות נהפכות לקו.

אנסה להסביר

יש בנו מין חוש שיכול למתוח קו בין נקודות. כל המוזיקה בנויה על זה, קצב ומחזוריות.

שיר יפה הוא שיר שיש התאמה נכונה בין כלי הנגינה, ובין המרווחים שבעיצורי המילים, בין הקצב - הדפיקות והשקט שביניהם, כל הנקודות האלו יוצרים "שיר".

כל הרמוניה שבעולם היא אוסף פרטים שיוצר מכלול אחד יפה, נאה, אומנותי, מרהיב. יש חוש שחש זאת.

כמה פעמים בחיינו חווינו צירופי מקרים שהראו לנו בברור שישנה "ישות של אחדות" המותחת קו בין הנקודות.

גם אם טעינו בפירוש החוויה, עצם זה שיש שאיפה ונטייה לאחד דברים נפרדים ולקבוץ אותם, זה מורה על גילוי האחדות. כשנפשיט מאלוקים את כל הבגדים הדתיים, נשאר עם "גילוי האחדות". ה' אחד ושמו אחד.

כל פעם שנזהה שאיפה לאחדות, נטייה למתוח קו בין הנקודות, אז נחווה את עקבותיו של אלוקים בבריאה.

אחרי שאנו חווינו את אחדותה של הבריאה, את ההרמוניה בין כל חלקיה, אז גם אם ניתקל במושגים הסותרים את החוויה של האחדות, נידרש לחוש הזה שיודע לזהות את המעבר...

מעבר לכעס והעצבות, היגון והבדידות, מעבר לכל זה, יש את החצי השני של התמונה, החצי שלא נגלה אלי,

אני יודע שהבריאה שלימה ומושלמת. זה התאמת אצלי. זה נאמן עלי. הן ברמה הנשמתית והן ברמה החוויתית. מעבר לעיניים העצובות, יש פה שמח מתחבא לו.

לפעמים אבא "משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים"...

אז כשאני רואה מצב הפוך מאחדות ושלימות ומה שנראה הפוך מ"להיטיב", אני עוצם עיניים ומשלים את התמונה בעיני חוש האמונה.

אינני מעמיד כאן תיאוריה של הגיון או הוכחה מדעית. אלא רק איזה פן של הרגשת הדברים.

אולי רק הפעם ננסה למצוא לפחות מילימטר של מכנה משותף לחוויה.

נוכל לכמה דקות להיפרד ממשקפת הביקורת ומכלי העיבוד של השכל.

הבה ננסה לחשוב מהו בעצם היופי של מוזיקה. ומהו היופי של כל יופי בעולם? האם אין זו חוויה של אחדות בין דברים שונים וכמעט סותרים?!

כתבתי שעצם זה ששני נקודות מתחברות לקו, הם בעצמם העקבות של גילוי האחדות, וגם אם הקו הוא עקום ועגום.

בכל פעם שחוויתי איחוד, ואפי' איחוד בתאווה!!! כששני גושי בשר שאינם קשורים לכאורה, וכנגד כל הסיכויים הם שואפים לחיבור! גם זה גילוי אלוקי הוא.

(בבקשה, אל נא תיקחו את זה הלכה למעשה... קשה להסביר למה, אבל משמע מההלכה שישנה דרך מסודרת).

עצם זה שהעולם שואף לשלמות וההשלמה, לאהבה, לאיחוד, זה מוכיח שיש בסיס אחד לכולם. אנחנו מכנים את הבסיס הזה "אבא".

והחוש הזה, ששואף לשלמות ואיחוד והרמוניה, עם הרבה אימונים, נהיה "אמונה".

ואז הגם שהקווים יוצאים עקומים להחריד, אני חדור באמונה, שמה שהביא את הנקודות לרצות להתאחד, לא יכזב. לא יפשל. אני מאמין שגם הקווים הללו יתיישרו.

ומה נקודות שהיו עצמאיות ומתנגדות, מצאו חיבור (ואפי' שהוא נראה שלילי בתאווה) אז הקווים שהם בחלקם טובים ורק בחלקם הוצאו מפרופורציות לא ישאפו לאיחוד אמיתי?

לסיכום: יש בנו חוש שמסוגל לקלוט מסרים פנימיים ועמוקים. החוש הזה מסוגל לקלוט את האחדות האלוקית בתוך הפרטים השונים. הוא החוש המחבר קו בין הנקודות...

הכח של האמונה הוא היכולת להכיל את הגילויים המופלאים הללו, ולשמר אותם גם כשהחוויה הברורה כבר מטושטשת.

האמונה היא גישה. גישה שלכל דבר בעולם יש מכנה משותף "האחדות האלוקית". וכיוון שכך, גם אם אני רואה כאב ורוע, האמונה יכולה להסתכל אל מעבר למראה הנגלה ולחוש כיצד האחדות האלוקים מיישרת קוים עקומים.

כיון שהאמונה היא גישה, היא הכלי הכי נצרך במקום התאווה. כי זו אותה גישה של התאווה "איחוד יחוד חיבור אהבה וערך".

רק שבאמונה זה אמיתי ולא מפלסטיק חד פעמי...

• מכיר מישהו שאולי צריך עזרה? אתם יכולים לעזור להם בצורה אנונימית, לחצו כאן.
• רוצה שאנחנו נשלח מייל אנונימי לרשימת התפוצה שלכם? לחצו כאן.
• רוצה להדפיס ולתלות/לחלק פלייר של שמור עיניך? לחצו כאן.

ארכיון המייל היומי

פספסתם אחד המיילים? מעכשיו אפשר לעבור על כל המיילים היומיים שנשלחו! לחץ כאן