שלום חברים,

אני כבר כמעט בן 30. אבל יש לי בעיה 'קטנה'. אני לא מצליח להירדם בלילה בלי בקבוק...

כבר ניסיתי הכל. שיטות, רעיונות, מומחים, קנסות, שבועות, וכלום לא עוזר! אני חייב את הבקבוק.

חשבתי, אולי אני צמא? שתיתי כל היום, 100 ליטר. ועדיין בלילה, אני חייב את הבקבוק.

חשבתי אולי זה בעיה בשפתיים? הרופא בדק, אמר שאני בריא כמו שור. ואני משתגע.

לא מבין מה הבעיה? למה כולם יכולים להירדם נורמאלי. בלי בקבוק...

האמת, לפעמים אני מסתדר בלי. אם זה כבר 4 לפנות בוקר אני לפעמים מסוגל להירדם ככה בלי כלום...

הסבירו לי המומחים, שכנראה התרגלתי מילדות למצוא בבקבוק משהו שהוא מעבר לשתיה, מעבר לרפלקס. אמרו לי שהמציצה של הבקבוק מתחברת לי לחיבור, לערך, ביטחון עצמי, הרגשת מילוי, טעם בחיים, ביטחון, יציבות, טריטוריה, שליטה.

הבנתי שאני מנסה להשיג את כל הדברים החשובים הללו דרך הבקבוק.

האם אני טועה כשאני מחפש ערך, ביטחון עצמי, וטעם בחיים? לא בוודאי שלא.

האם אני טועה לחפש את זה בבקבוק ? ? ?

אמרו לי שאני חייב להשתחרר מההרגל הזה. שאלתי, מה הבעיה? מה איכפת לכם? למי זה מפריע? טוב, זה קצת מוזר, אבל בסוף הרי אני נרדם ככה כל יום?!

אבל משהו בתוכי יודע את התשובה האמתית. הבקבוק לא באמת מספק לי ביטחון עצמי...

אני מנסה לספר לעצמי סיפורים, אבל לא תמיד מאמין להם...

טוב, בסוף החלטתי לפסיק! נכנסתי למיטה בלי בקבוק. התהפכתי ימינה, התהפכתי שמאלה, ורצתי למטבח... לקחת בקבוק.

בבוקר שלמחרת בכיתי. טיפש! למה שוב? הרי החלטת שהבקבוק לא נותן ביטחון עצמי? כנראה שידע מעולם לא היווה כוח עבורי.

באותו לילה שוב הפסקתי. סופית. לנצח. הסתובבתי, התגלגלתי, אבל הפעם אני נלחם עד הסוף...

התחיל לכאוב לי האף, הראש, הכליות, הבהונות...

זה נהיה כל כך קשה וכואב, עד שהחלטתי שעדיך לסבול את הבקבוק ולא לסבול את הגמילה ממנו. רצתי למטבח, לקחתי את תרופת הפלא! הבקבוק.

הסיפור הזה נמשך שנים... שנים ארוכות.

בסוף פגשתי חבר. חבר יקר. הוא נתן לי תקווה. הוא אמר לי שגם הוא לא היה מסוגל להירדם בלי בקבוק.

אצלו זה היה חמור יותר, הוא גם לא יכול ללכת לשירותים בלי בקבוק. גם לא לאכול בלי בקבוק,

הוא היה יותר מכור ממני לבקבוק שלו.

האמת, שהחבר הזה היה במצב כ"כ דפוק, עד שהבקבוק כבר הפסיק לעזור לו.

הוא נשאר לחוץ כועס וסהרורי גם אחרי בקבוק טוב של מטרנה שלב 3...

בקטע הזה אגב, מאוד נלחצתי. לאיפה אני יגיע עם הבקבוק שלי אם לא אפסיק בזמן?...

אמר לי החבר, יש שיטה. השיטה הזו עבדה לי. והוא הסביר.

הסיבה שבגללה אנו מחפשים ערך וביטחון עצמי בבקבוק מטרנה, זה כי כשהיינו ילדים בני חצי שנה, ושנה, ושנתיים, ההורים שלנו סגרו אותנו בחדר חשוך. כשבחוץ הם המשיכו את החיים, בלעדיי!! ישבתי שם בחדר החשוך, נבגד, מושפל, נרמס על ידי ההורים שלי. הדבר הכי אהוב זרק אותי לחושך השחור והמפחיד.

הרגשתי את ההפך מערך, ההפך מביטחון עצמי, ההפך מחיבור.

הדבר היחיד שעודד אותי באותם רגעים קשים זה בקבוק המטרנה...

הוא תמיד היה חבר נאמן. תמיד זמין. כנוע מתחשב, הוא מילא אותי כשהייתי כה צמא ומרוקן. רק בזכותו שרדתי את כל תקופת החושך הנוראית בחדר בבית...

הפיתרון הוא לשחזר את הרגע ההוא, ובעצם לשכתב אותו. אנחנו חייבים להיפרד מהבקבוק. לאבד את ההגנה שלו, להיחשף לעולם הקשוח בלי הנוכחות המרגיעה שלו...

וכאן לנסות למצוא מרגוע אמיתי ונחמה אמיתית. האם כשאבא שם אותי לישון במיטה, הוא רצה לזרוק אותי? האם הוא רצה לנתק אותי?

בעצם אני נזכר, כל לילה כשבכיתי אבא ואמא עמדו מאחורי הדלת ולחשו לי באהבה...

הושיעה'לה, אבא ואמא אוהבים אותך... לך לישון כדי שיהיה לך כח ליום חדש... אוהבים אותך... אך תדאג, אבא ואמא כאן...

המשיך החבר היקר והסביר לי:

חייבים לשחזר את הרגעים הללו, חייבים להתמודד מול הפחד והחידלון, חייבים להסתכל על הטינה בעיניים ולומר לה שאבא אוהב אותנו!

אני חייב להציף את הרגיעם בהם אני בודד לבד וגלמוד, ומולם לזכור שאבא נמצא כאן! ממש כאן! מאחורי הדלת... משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים.

אבא כאן, והוא אוהב אותי. אני לא צריך להתנחם בבקבוק. אני יכול להתנחם באבא ואמא האוהבים.

אני יכול להאמין בהם... שהם לא שונאים אותי. אני הרי חלק מעצמם ובשרם. אם הם שמו אותי בחדר השחור והמפחיד, אולי זה לטובה?

אולי זה שלב חשוב ומכריע בהתפתחות הרגשית שלי? אולי אני חייב ללמוד להתמודד אם החיים גם אם אמא לא מחזיקה לי את היד.

ואני במקום להתמודד ולהתחסן ולהתחזק היכן שאמא לא מחזיקה את היד, בחרתי להחזיק יד לבקבוק... ונשארתי תקוע בגיל שנתיים. לא יודע להתמודד. חייב בקבוק.

חיבקתי את החבר היקר בחוזקה.

ידעתי שהגעתי למקום הנכון. הרגשתי איך הוא הבין אותי. הוא הבין את הבעיה. אני מרגיש שיש תקווה גם עבורי. יש פיתרון. לא חייבים לסבול...

מאז, אני קורא ספרים, מדבר ומתכתב עם חברים על הבעיה המשותפת שלנו, כולנו מכורים לבקבוק ברמה זו או אחרת, (יש אפי' חבר שהיה שם וודקה בבקבוק).

וכולנו מתאמנים ביחד על הדבר הזה. אנחנו נמנעים מהבקבוק, אבל להפסיק לבד לא מספיק. זה אף פעם לא החזיק מעמד.

אבל היום זה לא להפסיק לבד, כשהפחד והבדידות עולה בי, מיד אני יודע שזהו הרגע בו אני אמור לגדול. ללמוד להתמודד בלי להחזיק לאמא את היד.

זו היא ההתפתחות הרגשית והנפשית - נשמתית שלי. כאן עלי להאמין שאבא מתחבא לי מאחורי בדלת. זה נותן לי אומץ. אני לא לבד בחושך.

אני יודע שאבא שלי חזק. הוא יגן עלי. אני יכול בעצם לישון בשקט ובשלווה. ולפתע אני שם לב, הבקבוק מיותר...

היום כל פעם שיש לי התקפה של בקבוק, אני צריך לזכור "אבא כאן, והוא אוהב אותי, הוא שומר עלי, הכל יהיה בסדר"... והנס קורה, הכל בסדר.

תודה לך חבר יקר. בחשיפה שלך, בשיתוף שלך, גילית לי שאבא כאן. הצלחתי בזכותך להירדם כמה לילות כבר בלי בקבוק.

אוהב

(נ.ב. תוך כדי כתיבת הדברים הבן שלי הקטן בוכה. מבקש שאתן לו בקבוק... וחיבוק... אמרתי לו, אבא כאן והוא אוהב אותך. הילד יהיה חייב להתפתח בלי בקבוק.)

מאת: חבר אנונימי

• מכיר מישהו שאולי צריך עזרה? אתם יכולים לעזור להם בצורה אנונימית, לחצו כאן.
• רוצה שאנחנו נשלח מייל אנונימי לרשימת התפוצה שלכם? לחצו כאן.
• רוצה להדפיס ולתלות/לחלק פלייר של שמור עיניך? לחצו כאן.

ארכיון המייל היומי

פספסתם אחד המיילים? מעכשיו אפשר לעבור על כל המיילים היומיים שנשלחו! לחץ כאן