| מייל זה מכיל תמונות, אם אינך רואה אותם - הצג בדפדפן. |
|
||
|
||
| . | ||
|
||
|
נקי שנה שלום חברים יקרים ואהובים! היום מלאה לי שנה של נקיות מאז שהתחלתי לספור בערב תשעה באב תשע"ב. למען האמת לא התחלתי לספור כי לא חשבתי שיש סיכוי... רק לאחר כמה ימים שראיתי את הנס שאני מסתדר בלי רצון לתאווה ניסיתי לשחזר מתי השתמשתי לאחרונה... מכיוון שבת"ב זכרתי שלא השתמשתי, והיה נראה לי שגם יום קודם, התחלתי לספור מזמן זה. לא ייחסתי משמעות לספירה כי היה ברור לי שזה בכל זאת כמה ימים ולא יותר מזה. בכל זאת חלמתי לקבל מדליה של חודש. כשאמרו לי שכדי להיות ספונסר צריך ניקיון שלי 90 יום אז אפילו לא חשבתי על זה וירדתי מהרעיון... אני לא יודע איך אלוקים עשה את הנס שאפילו לא יכולתי לצפות לו, אבל היום אני חוגג שנה לנקיות. היום אני גם מבין שהימים הראשונים שכל כך התרגשתי מהם היו יותר ימים יבשים מאשר נקיים. אני ממש אסיר תודה לכלכם על כל חלק שנתתם לי בנקיות. כל אחד עזר לי ללא יוצא מהכלל. אוהב אתכם וצריך אתכם י. שלושת הצעדים הראשונים יש לעיתים בלבול אצל צועדים טריים, אנסה לתרום מעט מנסיוני - מכור שצועד את הצעד הראשון כהלכה מודה שאין לו כח מול התאווה, מתנהג כפי ההולם את מעמדו, יודע שיש לו בעיה עם התנהלות בחיים. כי התאווה לא הבעיה האמיתית שלו. ההפך, היא פתרה לו את הבעיות, ואז בגלל האובססיה וחוסר היכולת לעצור היא הוסיפה עליהן. כהנה וכהנה. נקודה. באופן אישי לא היתה בעיה להודות בחלק השני של הצעד הראשון - אבדה לנו השליטה על חיינו, ובמהלך הזמן למדתי שיש חברים שלא מתחברים עם התחושה שהחיים הלכו להם, כי זה לא קרה, המעטפת החיצונית עדיין לא קרסה. ולאלו אכתוב, שלא חייבים להיות הומלס כדי להודות שיש לנו רגעים שאין לנו עליהם שליטה, נכון לא תמיד איבדנו את שיקול הדעת, אבל הנגיעה האישית, התנודות הרגשיות, והיחס מהסובבים אותנו הופכים עם הזמן למשמעותיות יותר בתוך תהליך קבלת ההחלטות שלנו. לאחר זמן של מפוכחות בתוכנית אנחנו מבינים שהחלטנו כל מיני דברים שהם לא נכונים לנו, זו המציאות שלי ושל לא מעט מחברי, לדוגמא, היה לנו לא נעים לסרב למוכר בחנות וכך הוא 'דחף' לנו מוצרים שכלל לא היינו צריכים... היו גם מקרים הפוכים, רצינו למצוא חן (בעיני מוכרת?!) וקנינו דברים הזויים... או שרבנו עם הקרובים לנו בגלל צניחה ברגשות, כעס וזעם על עצמנו או תחושות של אשמה ובושה קשות מהכלה. מי שנשאר תקוע בצעד הראשון סובל. למה? כי זו הרגשה נוראה לעמוד מול העצמי בהתגלויותיו השליליות, זו הסיבה שכדאי לצעוד את הצעד השני - לפנות החוצה, מי שעושה זאת בעקביות מגלה שאפשר אחרת, שניתן לחיות בשפיות ללא תאווה. כך הוא הופך למאמין שניתן לחיות בשפיות ללא תאווה. כל כח אנושי בסופו של יום הוא מוגבל, זו הסיבה שמי שצועד נכון את הצעד השני מפנים שהוא צריך את הכח העליון ביותר שקיים. כדי שנוכל להתחבר אליו באמת ונפקיד בידיו את דברים החשובים ביותר שלנ, את חיינו ויי היקרים לנו, אנחנו צריכים ללמוד לסמוך עליו, לא בכאילו, באמת. מה זה אומר? לדוגמא, נסו לדמיין את עצמכם עומדים על רמפה גבוהה, ומטים את גופכם לאחור כשראשכם מופנה קדימה ואינכם רואים את מי שנמצא שם כדי לתפוס אתכם... אתם רק שומעים אותו... כמה מורכב שמוט את הגוף לאחור, הרגשתי את זה כשעשיתי סנפלינג לראשונה הגעתי למקום של גלישה שלילית (ירידה בסנפלינג ללא שום תמיכה לרגליים) האינסטינקט המיידי שלי היה להצמיד את הרגליים ל... כלום. הרגעים האשונים היו מלאי בעתה, רק כשלמדתי להרפות את האחיזה בשום דבר, רק כשהפסקתי להתנדנד על החבל, כשעשיתי מה שהציעו לי - להישען על הרתמה, יכולתי להנות מהנוף המרהיב. (מערת קשת למי שתוהה) זה בעצם מה שמציעים לי בצעד השלישי (תירגעו, לא צריך להירתם בין שמיים לארץ כדי להבין זאת, זו רק החויה שלי) תתחיל להרפות, אתה לא באמת שולט בסיטואציה, תעשה את התפקיד שלך - תשען על הרתמה החזקה בעולם. לסיכום, למסור את הרצון - המחשבה, את החיים - את הפעולה. לבקש מהבורא שהמחשבות והפעולות יהיו תחת ההשגחה שלו, איך עושים זאת? על ידי שלא פועלים על סמך מחשבה עצמאית, לא בגלל שהיא בהכרח לא נכונה, אלא כי הנסיון המוכיח שהאינטרס, הרצון העצמי יכול לקחת אותה למחוזות לא נכונים. לקרוא את סיפורו האישי של הכותב לחץ כאן |
||
|
ארכיון המייל היומיפספסתם אחד המיילים? מעכשיו אפשר לעבור על כל המיילים היומיים שנשלחו! לחץ כאן
|
||||||||||||||||
אם רצונך שנסיר אותך מהרשימה
