למה בעצם אני עוד כאן?

יש לי טעם אהוב ומיוחד בכל פעם שאני משחזר את היום הראשון בו התוודעתי לכל מה שקורה כאן. לא הגעתי הנה כבול באזיקים מכוח צו בית משפט. גם לא באתי הנה מכורח אולטימטום כלשהו. אשתי מעולם לא תפסה אותי (וגם כפי הנראה לא הייתה תופסת...) אפילו לא הגעתי לחוסר אונים טוטלי. אפשר לומר שעיצבתי לי איכשהו צורת חיים שעבדה לא רע לגמרי.

די השלמתי עם העובדה שהתאווה היא אורח המגיע מעת לעת. למען האמת די הפסקתי להילחם בה. שנים של ניסיונות כושלים הוכיחו לי שחור על גבי לבן שאין לזה סיכוי ממשי. התסכול שבמלחמה הפך למשהו מתסכל יותר מהנפילות עצמן.

כמובן שהייתה בי אשליה סמויה שיום אחד אולי יקרה הבלתי ייאמן ואוכל להפסיק לחלוטין. אך המציאות הייתה חזקה מכל אשליה. היא הוכיחה לי פעם אחר פעם שכפי הנראה זה לא יקרה.

הגענו אני והתאווה להסכם בלתי כתוב, משהו בסגנון של נון פייפר. מדי פעם אני זורק לה עצם, ובתמורה מתנהלים להם חיים שלמים מקבילים. של תורה, תפילה, ועוד... זו הייתה חוסר ברירה, היה ברור שהחיים ימשיכו כך לנצח, ובינתיים הרי צריכים לעסוק בקצת אידישקייט, הלא כן?

אני זוכר את אותו היום, לפני שנה אי שם בתחילת אדר. ישבתי וקראתי את המדריך של שמור עיניך. פתאום אחרי שנים רבות נכנס מושג חדש לחיי, "התמכרות". משהו בי התקומם וזעק, אבל מנגד גם חדר למוחי. לא ממש התאים לי לסווג את עצמי בתור מכור, זה איים על כל ישותי. אבל ההכרה הייתה כה חדה ומלוטשת שהיא לא הותירה לי הרבה ברירות.

אני איש של תחושות. הם יכולים לנהל אותי עד חוסר אונים. שיר כלשהו יכול לזרוק אותי לטראומה מלפני שנים רבות. ריחות כלשהן מזכירים לי זיכרונות ילדות ומציפים בתוכי רגשות עזים. עד היום ריח קלייה של חנות פיצוחים מעלה בי זיכרונות מגן הילדים שלי שהיה צמוד לחנות שכזו.  לא קל לאיש כמוני להתמודד בצורה מפוכחת עם סטריאוטיפים.

אתם יכולים להבין לבד מה עשה לי המושג "התמכרות". הוא נקשר אצלי בצורה מידית עם תמונות איומות של צלליות אדם חסרי תקווה הנתונים תחת סורג ובריח, אי שם במרתפים אפלים של מרכזי גמילה. יכולתי לשמוע את צרחותיהם הנואשות ברגעי "קריז" כשהם קשורים באזיקים למיטות סוכנות חלודות. ראיתי בעיני רוחי אנשים שבורים ומרוסקים שהשאירו אחריהם משפחות הרוסות. אבות לילדים עם מבט ילדי גטו מלאי צער. זה המם אותי. לא ראיתי את עצמי באור כזה אפילו לא משהו בכיוון.

ניסיתי לברוח מהתדמית. אני? מכור? ממש לא! זה הרי לא ייתכן. הרי יש לי משפחה, משרה, חברים, (כך בכל אופן חשבתי...) והכל יחסית די סביר. נכון יש משהו לא פתור בכל החיים האלו כבר מזמן חיפשתי לו פתרון, אבל מכאן ועד התמכרות הדרך די ארוכה.

אבל ככל שנמלטתי משהו המשיך לרדוף אותי. משהו במוח התחיל לעבד את הנתונים, כמו סוס טרויאני שחדר פנימה ושתל שם וירוס. תהליך מוזר התחיל להתרחש בתוכי. אני מנסה לברוח להשתחרר מהלפיתה, אבל זה לא הולך. ציפור קטנה לוחשת לי כל הזמן שהגעתי סוף סוף לפתרון החידה, חידת חיי.

ככל שהעמקתי להתבונן בדברים הבנתי שאני חסר אונים. פתאום גיליתי את דרך הייסורים המפוארת שאני עושה שנים רבות. תחנה ועוד תחנה הצטרפו לי למסע אימה של רכבת הרים דוהרת. לא משנה אם אני זרוק במרתף חשוך עם צלעות שבורות, או שאני נמצא בכלוב של זהב. בכל מקרה אני חסר אונים. העובדה שסיגלתי לעצמי מגיל ילדות פנים מחייכות לכל עבר לא אומרת מאומה על מה שמסתתר מאחוריהן. היכולת הווירטואוזית שלי לשחק אותה חברותי ונחמד, לא אומרת כלום על אישיות בודדה מאד המציצה בעיניים מפוחדות מאחורי הסורגים של עצמה.

המשכתי ונמשכתי בעל כרחי. כנגד כל הגיון ונגד כל הסיכויים. מול כל ניסיון הימלטות פילחה זעקה אילמת את כל אישיותי. זעקת תחנונים על הזדמנות חיים בלתי חוזרת ההולכת ונעלמת. ייסורי המשך הדרך נכרכו יחד שלובי זרוע עם תחושות הפחד מההחמצה.

כנגד כל הסיבות הטובות שהיו לי לברוח (והיו, תאמינו לי...) היו את כל הסיבות להישאר.

אז נשארתי... ואני מקווה להמשיך ולהישאר.

• מכיר מישהו שאולי צריך עזרה? אתם יכולים לעזור להם בצורה אנונימית, לחצו כאן.
• רוצה שאנחנו נשלח מייל אנונימי לרשימת התפוצה שלכם? לחצו כאן.
• רוצה להדפיס ולתלות/לחלק פלייר של שמור עיניך? לחצו כאן.

ארכיון המייל היומי

פספסתם אחד המיילים? מעכשיו אפשר לעבור על כל המיילים היומיים שנשלחו! לחץ כאן