תרי"ב מצוות

זה לא שהחלטתי שיש מצווה (או יותר נכון עבירה) אחת שלא מתאימה לי ולכן אני עושה שינויים והתאמות בתורה של אלוקים, ממש ממש לא. רציתי בכל ליבי לקיים את כל תרי"ג מצוות, אבל פשוט ידעתי שזה בלתי אפשרי. לא שייך. אין מצב. הברירות שעמדו בפניי היו להחליט שאני מוותר על מצוה אחת, או להמשיך להיאבק גם עליה ואז לאבד הכל, כי הנסיונות שלי שלא ליפול בתאווה רק הורידו אותי יותר בכל שאר התורה ומצוות. מה שהיה קורה זה שהייתי לוקח החלטה חזקה שאני הולך לעמוד בפיתויים ולא ליפול, מנסה בכל כוחי להצליח, אבל בנפילה הייתי מרגיש כל כך רע, כל כך צבוע ושקרן, שזה הביא אותי לחשוב שעדיף שלא אקיים גם את שאר המצוות.

אז בתוך הראש פשוט ניסיתי לעשות איזה סוויץ' של הפרדה ברורה בין כל המצווות לבין הענינים של התאווה. את כל המצוות אקיים בכל השתדלות אפשרית, אבל הענין הזה של התאווה הוא מחוץ לתמונה. ההפרדה הזאת נעשתה מכורח המציאות והבנה מציאותית של הדברים. שני עשורים של התמודדות כושלת לחלוטין עם התאווה הוכיחו לי מעל לכל ספק שאין לי סיכוי להילחם בה. לא משנה כמה אשמור את העיניים ואלמד תורה ואטבול במקווה ואגמול חסדים - תמיד מצפה לי בהמשך הדרך הנפילה הכואבת והמבאסת שתוכיח לי שאני אפס מול התאווה. אז במקום להילחם - עדיף להרים ידיים ולהתייאש.

הבעיה היחידה עם התיאוריה היפה הזאת שניסיתי לפתח היא שזה פשוט לא עבד... במבחן המציאות לא הצלחתי להפריד בין הדברים. ידעתי היטב מה כתוב בספרים על חומרת העבירות האלו ולא הצלחתי לעשות את ההפרדה הזאת שכל כך רציתי בה, מה שגרם לתסבוכת נפשית-דתית קשה. היו תקופות שבהן ירדתי בכל עניני היהדות, והיו זמנים שכן ניסיתי למרות הכל להתחזק ולהשתמש בפיתרון הדתי. כך או כך - תמיד נכשלתי.

אז זהו, שהמצב שלי לא הגיע מתוך פריקת עול של אחד שלא רוצה לקיים תורה ומצוות ונוח לו להינות מתאוות העולם הזה, ממש לא. סבלתי שם והנפילות היו הדבר האחרון שרציתי, אבל פשוט לא הצלחתי להפסיק ולכן חשבתי פשוט לוותר על ההתמודדות.

אבל אחרי עשרים שנים של סבל וכאב, אלוקים עשה לי נס. הוא הביא אותי לשמור עיניך ודי מהר הבנתי שאני בכלל חולה במחלת ההתמכרות, ולכן כל מה שאעשה לא יעזור ולא משנה כמה חזק אנסה. כאן הסבירו לי שכח הרצון לא בדיוק משחק תפקיד מול התאווה, ולכן אצטרך להתחבר למקור של כח הגדול ממני. אחד הדברים שמאוד עזרו לי היה ההבנה שהנפילות לא קשורות לענין המוסרי-תורני אלא למחלה שלי שהיא בעלת שלושה מימדים (פיזי,נפשי ורוחני).

עדיין לוקח לי המון זמן לרפא את השבר הנפשי-דתי שלי שנוצר כתוצאה מתסבוכת שהתפרסה על פני שני עשורים מחיי, אבל עכשיו סוף סוף אני יכול לומר שהמטרה שלי היא לא תרי"ב מצוות אלא תרי"ג מצוות. אמנם אני רחוק מאוד מהמקום הזה ועדיין מטפל בפצעים, אבל אני יכול לראות את הדרך וגם לראות לאן היא מוליכה. דוקא בגלל שאני מבין שההתמכרות שלי לא שייכת לענין הדתי של עבירות וחטאים, אני יכול לטפל בה כבמחלה ובמקביל לרצות להתקרב לאלוקים על ידי המצוות שהוא נתן לנו.

שלושה צעדים זה לא מספיק

יש בדיחה על בלונדינית שהביאה איתה לעבודה תרמוס עם גלידה ותה ולא הבינה למה הגלידה נמסה והתה התקרר, הרי אמרו לה שזה שומר קור וחום... ככה אני מרגיש כאשר אני מנסה לעשות את התכנית וביחד עם זה להישאר עם כל הגישות השליליות הרגילות שלי. הרבה פעמים מתגנבות לי כל מיני מחשבות שאומרות שמכיון שאני כעת אוחז בצעד מסויים, אז בנתיים עד שאגיע לצעדים מתקדמים יותר, אני יכול להמשיך עם הטינות, פחדים וכן הלאה. וגם כאשר אני אוחז בצעדים ארבע עד שבע שבהם אני צריך לעבוד על פגמי האופי שלי, נראה לי שזה לא מחוייב המציאות להתחיל ליישם את העקרונות של צעדים שמונה ותשע שבהם אני צריך להימנע מלפגוע באחרים (וכמובן לכפר בפני מי שפגעתי בו).

אבל זה לא יכול לעבוד כי הגלידה הזאת בסוף תימס ותתערב עם התה שיתקרר וכל מה שייצא לי מזה הוא מילקשייק תפל וחסר טעם - לא חם ולא קר אלא פושר כזה.

נכון, לכל זמן ועת, וברור שכל צעד מגיע אחרי הצעד שקדם לו, ולא ניתן לעשות קיצורי דרך, אבל ביחד עם זה ברור לחלוטין שאי אפשר לעשות את שלושת הצעדים הראשונים ולחשוב שזה יספיק לי כדי להישאר מפוכח. הרי הגענו לכאן בגלל חוסר שקט פנימי שגורם לתופעת הכמיהה שלנו לסמים, שבמקרה שלנו זה השימוש בתאווה. אז הודינו שאנו חסרי אונים (צעד 1), הגענו לאמונה שכח גדול מאיתנו יכול להחזיר לנו את השפיות (צעד 2), וגם החלטנו למסור את חיינו ורצוננו להשגחת אלוקים כפי שאנו מבינים אותו (צעד 3), אבל מה יצא מההחלטה הזאת?

ההחלטה חייבת להביא אותנו לעשיית הצעדים הבאים (בדגש על צעדים ארבע עד עשר), שהם אלו שיגרמו לאותה החלטה להשפיע על החיים שלנו. אם אני רק מחליט לקנות בית אבל לא הולך לקבל משכנתא בבנק - קרוב לודאי שאשאר להתגורר בשכירות בדירה הישנה והקטנה שלי (למרות שאני מאוד מאוד רוצה לעבור דירה ואפילו קיבלתי החלטה בנושא). כדי לעבור לבית חדש - אני חייב להתחיל לעשות. אז נכון שעצם זה שהגענו לצעד השלישי זה כברת דרך ארוכה מאוד, אבל זה ממש ממש לא מספיק. אם אני חפץ חיים - ההחלטה הזאת היא רק ההתחלה, אבל בודאי לא הסיום.

בעצם מה שקורה לי כאשר אני שוכח את הדברים הפשוטים האלו זה שאני יכול להישאר נקי (כיון שהודיתי בחוסר אונים), אבל הלחץ הפנימי ממשיך לגדול בתוכי פנימה, והר הגעש הזה יתפרץ בסופו של דבר. אבל גם אם הוא לא יתפרץ כעת, עדיין החיים ימשיכו להיות עמוסים בהתמודדויות מול התאווה ואין לי סיכוי להגיע למפוכחות מינית (אני יכול להיות יבש ואפילו נקי אבל לא מפוכח). חיים שהם התמודדות בלתי פוסקת מול התאווה הם בעצם תוצאה של אי התקדמות בתכנית הצעדים.

ואם לחזור למשל הגלידה והתה, אז ברור שאם אני ממשיך להיות עמוס בטינות ופחדים ומלחמות, אני לא באמת מוסר את חיי ורצוני להשגחת אלוקים. יכול להיות שאני אומר את זה (ואפילו משתתף בקבוצות ומקבל מדליות על ימי נקיון), אבל שני ההפכים האלו לא יכולים להסתדר ביחד.

לקריאת סיפורו האישי של הכותב לחץ כאן

• מכיר מישהו שאולי צריך עזרה? אתם יכולים לעזור להם בצורה אנונימית, לחצו כאן.
• רוצה שאנחנו נשלח מייל אנונימי לרשימת התפוצה שלכם? לחצו כאן.
• רוצה להדפיס ולתלות/לחלק פלייר של שמור עיניך? לחצו כאן.

ארכיון המייל היומי

פספסתם אחד המיילים? מעכשיו אפשר לעבור על כל המיילים היומיים שנשלחו! לחץ כאן