| מייל זה מכיל תמונות, אם אינך רואה אותם - הצג בדפדפן. |
|
||
|
||
| . | ||
|
||
|
ורטיגו במחלה ובהחלמה חבר יקר ואהוב הגדיר באזניי את המחלה וההחלמה בתור "ורטיגו" והתחברתי לכך מאוד, כי זה שיקף אצלי במידה רבה הן את התחושות בזמן המחלה ואת את הדרך להתמודד בהחלמה, אבל לא פחות - את התחושות בהחלמה עצמה. ורטיגו מתאר בדרך כלל (חוץ מהמחלה הידועה באותו שם) מצב בו טייס מאבד את תחושת ההתמצאות במרחב כאשר הוא לא יכול להבין היכן השמים והיכן הקרקע. במהלך ניסויים שעשו כאשר נתנו לטייסים לטוס רק על פי תחושות - כולם בלי יוצא מן הכלל התרסקו. הטייס מאבד את תחושת המיקום וההתמצאות וכך בזמן שהוא מרגיש שהוא נוסק לשמים, הוא בעצם צולל ומתרסק. אז מה אפשר לעשות כדי שלא להתרסק? הרעיון נראה פשוט מאוד: לסמוך על המכשירים. לכל טייס ישנם מכשירי ניווט שאומרים לו באיזה כיוון הוא טס, האם הוא כעת עולה או יורד וכל שנדרש ממנו זה לא לסמוך על תחושתיו הפנימיות אלא אך ורק על המכשירים. נשמע פשוט? מסתבר שזה בכלל לא ככה, כי התחושות כל כך חזקות, עד שנדמה לטייס שהמכשירים פשוט לא מזהים את המצב לאשורו. לכן, על הטייס נדרש לא רק להתעלם מתחשותיו אלא ממש לפעול הפוך מהן ולסמוך רק על כך שמכשירי הניווט יובילו אותו למחוז חפצו. אם הוא יסמוך על עצמו - הוא יתרסק. זהו בדיוק הסיפור שלי. לפני שני עשורים, במהלך טיסה לשום מקום, איבדתי את תחושת הכיוון וההתמצאות, אבל המשכתי לסמוך על התחושות שלי. ניסיתי בכל דרך אפשרית להישאר מאוזן באוויר, אבל תמיד זה נגמר בהתרסקות. כאשר משכתי למעלה - בעצם צללתי לתהומות. בפעם הבאה ניסיתי יותר טוב לשים לב לאן אני טס, שוב דרכתי את כל חושיי כדי שלא להתרסק, אבל מסתבר שזה בדיוק מה שגרם לכך שההתרסקות תהיה חזקה יותר. ברור, הרי פעלתי לפי התחושות שלי והתחושות האלו הן שגרמו לי להתרסק. ואז בהחלמה אמרו לי שהמצפן הפנימי שלי מקולקל ואני לא יכול לסמוך על התחושות שלי, גם כאשר נראה שאני יודע בדיוק לאן זה מוביל אותי. במקום זה נאמר לי להתחיל לסמוך על המכשירים. המכשירים היו פשוטים וכללו ספונסר, קבוצות, ספרות וחברים. נאמר לי לשתף אותם ולהקשיב למה שעבד עבורם. פתאום נותרתי באוויר הרבה זמן בלי להתרסק וזה היה נפלא. אבל אז התחלתי להרגיש את הדגדוג בבטן כאשר המכשירים סתרו לתחושותיי הפנימיות. המכשירים אמרו לי שההחלמה היא השמים והמחלה היא הקרקעית, אבל התחושות שלי אמרו הפוך. הרגשתי שאם אטוס אל הקרקעית - אגיע לשמים ואהיה מאושר, ואילו ההחלמה זה סתם משהו משמעם וקר. התחלתי לסמוך על התחושות והתקרבתי במהירות להתרסקות. בחסד אלוקים, לגמרי לא מובן מאליו - הסכמתי להאזין למכשירים ולהתעלם מהתחושות שלי, אבל זה היה קשה כקריעת ים סוף. כל דבר במוח ובלב שלי זעק שאני עומד לקראת התרסקות אם רק אמשיך בהחלמה, ובכל זאת המשכתי. את הסוף אתם יודעים. לקריאת סיפורו האישי של הכותב לחץ כאן מה שריכוז עצמי מחולל רש"י מביא את המדרש תנחומא: קרח שפיקח היה מה ראה לשטות זו, עינו הטעתו, ראה שושלת גדולה יוצאה ממנו, שמואל ששקול כנגד משה ואהרן... טעה ותלה בעצמו, ולא ראה יפה לפי שבניו עשו תשובה, ומשה היה רואה. זכורני שכילד לא יכולתי לקלוט את מה שקרה פה, (הסירו דאגה מליבכם, גם כיום אינני) איך יכול מי שנשא את הארון, היה ראוי להיות נשיא, אדם שיש לו רוח הקודש, לשגות כך, להגיע למצב של עשיית צחוק ממנהיג הדור, חוכא ואיטלולא ממצוות ציצית ומזוזה, להמציא סיפורי אלף לילה על אלמנה אומללה שנשדדת על ידי כנופיה של כריזמטים שהשתלטו על עם שלם ורדו בהם.. כיצד הרחיק לכת מי שראה ממרחק של מאות שנים מה יוולד ממנו, סחף אחריו רבים וטובים, מסלתה ושמנה של גדולי התקופה (250 ראשי סנהדראות!) כפיקח, איך הוא לא הבין את מה שהבינה אשתו של און בן פלת, ולא פחות מתמיה היאך, הוא התסיס את ההמונים ולמעשה גרם להם למרוד בה'? בנוסף למה נאמר עליו "שעינו הטעתו" ולא משהו אחר, בסיסי יותר, לדוגמא קנאתו, הרי זו למעשה הסיבה קרח נתקנא בנשיאותו של אליצפן.. מדוע המדרש מדגיש את "עינו" של קרח, וגם משה רבינו היה "רואה"... נראה שלעין יש כאן תפקיד מרכזי. רבי חיים שמואלביץ', זצ"ל מבאר את הנושא מנקודת מבט מעניינת, למעשה מאוד דומה למה שאני מכיר כמכור בהחלמה, אדגיש שאילולא דבריו המפורשים לא הייתי מעז לקשר בין הדברים: איזהו חכם "הרואה את הנולד" רואה נאמר ולא מי יודע או מבין, כי "לראות" זה לשים בצד את הנגיעה האישית, לראות באמת הכוונה היא רק את הדבר בעצמו, ומשה היה רואה, כי הוא נצטווה על ידי ה' לתת את הנשיאות לאליצפן וכך הוא עשה, והוא לא הביא לידי ביטוי שום דעה אישית (גם אם היתה לו) בעניין, ה' אמר לו והוא עושה ולכן הוא היה 'רואה', את הנולד.. הראייה האישית של קרח היא זו שהרסה לו, 'מה יצא לי'... היכן אני בא לידי מיצוי, האמת צריכה להיאמר קרח רצה להיות נשיא במקום אליצפן, ובאמת היה ראוי לכך, ולמרות פיקחותו הוא לא 'ראה', הרצון הכל כך גדול בנשיאות גרם לו להתעלם מהאפשרות שאולי השושלת תצא מבניו נ.ב. חשבתם מה היה קורה אילו המן היה 'לוקח' בחשבון שיש מישהו נוסף שהמלך חפץ ביקרו? פשוט הוא שלב מלכים ושרים ביד ה'. אבל, אני מאמין שיש סיכוי שהוא היה מפחית את עוצמת הכבוד בהצעתו, אולי היה מוריד את הסוס, ויתכן שאחשוורוש לא היה 'נעול' על כך שהוא חותר כנגדו ולא היה שולח אותו למסע משפיל שכזה.. והשאר כמובן היסטוריה. - - - - - ולעצמי חשבתי שיש כאן אולי מסר היכול לחדור גם לשכמותי - הריכוז העצמי מעוות את הראיה. הוא גורם לאדם לא לראות נכון את המציאות, או לפרש אותה לפי רצונותיו, וכשהרצון העצמי כל כך חזק ודומיננטי בתהליך קבלת ההחלטות, לא ניתן להשתחרר ממנו, לא רק שהפיקחות לא מועילה, ההפך היא מזיקה, הורסת. הופכת להצדקת הרצון... אין יותר הרסנית מעוצמה רבה המופעלת בצורה לא נכונה.. 'שנראה', בהחלמה. לקריאת סיפורו האישי של הכותב לחץ כאן |
||
|
ארכיון המייל היומיפספסתם אחד המיילים? מעכשיו אפשר לעבור על כל המיילים היומיים שנשלחו! לחץ כאן
|
||||||||||||||||
אם רצונך שנסיר אותך מהרשימה
