הפספוס של הצעד השני (או: האם יש לי סיכוי?)

הנסיון הקצר שלי בתכנית 12 הצעדים מוכיח שאין אף צעד שהוא מיותר ואין שום אפשרות לקיצורי דרך. לא לחינם טבעו האלכוהוליסטים הראשונים את הסיסמא: "חצי עבודה לא תיתן לך חצי תוצאות אלא לא תיתן לך מאומה". הרבה פעמים אני תוהה לשם מה יש צורך בצעד זה או אחר, ומה היה קורה אם היינו מאחדים כמה צעדים, אבל בסופו של דבר מסתבר שמה שעבד ועובד עבור מליוני מכורים בכל העולם - יעבוד גם עבורי, אם רק אפעל לפי ההוראות.

הצעד שנראה לי הכי מיותר הוא הצעד השני "הגענו לאמונה כי כח גדול מאיתנו יכול להחזיר אותנו לשפיות דעתנו" (וגם הצעד המקביל שלו, הצעד השישי). לא רק שזה נראה לי מיותר, אלא שכמעט כל השיח בפורום כאן וכמובן בקבוצות עוסק בצעד הראשון ("הודינו כי אנו חסרי אונים מול התאווה וכי אבדה לנו השליטה על חיינו") ומיד בזינוק לצעד השלישי ("החלטנו למסור את חיינו ורצוננו להשגחת אלוקים כפי שאנו מבינים אותו"). יש המון שיח על ההודאה בחוסר האונים, וכמובן על מסירת החיים לידי אלוקים, אבל כמעט אין שיח על הצעד השני.

אז מה בעצם אומר לנו הצעד השני ואיזה פעולה יש לעשות כאשר מגיעים לצעד הזה? וגם, למה אי אפשר באמת לדלג עליו לגמרי?

לפני כארבעה חודשים, חוויתי התקף תאווה נוראי, כאשר גל תאווה עצום שטף אותי (כמובן בעקבות פגמי אופי שלא טיפלתי בהם, וחוסר רצון בולט לתת לאלוקים לנהל את חיי). בסופו של דבר נכנעתי והודיתי בחוסר אונים מוחלט מול התאווה וכבר הייתי מוכן למסור את חיי ורצוני לידי אלוקים, אבל משום מה זה לא עבד. שוב ושוב חזרתי לנקודת ההתחלה בה אני חסר אונים אבל לא מקבל שחרור.

הספונסר שלח אותי לרשום רשימה של אסירויות תודה מיוחדות, עשרה דברים טובים שקיבלתי במהלך השנה האחרונה מאז הגעתי להחלמה. כשהרשימה היתה מוכנה, עברנו ביחד על הדברים והספונסר שאל אותי על כל אחד מהם האם היה לי סיכוי להשיג אותם בכחות עצמי. התשובה כמובן היתה לא, מה שהוביל לשאלה כיצד אם כן קיבלתי אותם, והתשובה היתה שאלוקים נתן לי אותם במתנה. זה היה הזמן בו נשאלתי האם כעת אני מאמין שאלוקים יכול לתת לי לעבור בניקיון גם את גל התאווה הנוכחי. רק לאחר שאכן השתכנעתי שהדבר אפשרי בכוחו הגדול, עשיתי כראוי את הצעד השלישי, ורק אז כאשר באמת הייתי מוכן למסור את חיי ורצוני להשגחתו של אלוקים - הגל החל לחלוף.

אז מה בעצם היה לנו כאן? נראה שהנקודה היא פשוטה: כדי שאמסור את חיי ורצוני בידי כח כלשהוא, אני חייב קודם לכן להיות משוכנע שאותו כח אכן יכול לעשות עבורי את מה שאני לא יכול לעשות בכחות עצמי. כל זמן שאני מפקפק בכך - לא אשחרר את אחיזתי ולא אתן לאלוקים את המושכות.

לנו כיהודים מאמינים שנולדו וגדלו על ברכי האמונה באלוקים, קשה יותר להבין את החשיבות של הצעד השני. אדם שלא מאמין, ברור שלא יעשה את הצעד השלישי לפני שיגיע להכרה שאכן יש אלוקים שיעשה עבורו את העבודה, אבל לנו הצעד השני נראה מיותר ("ברור שאלוקים יכול לעשות הכל"), אבל בפועל למרות שבידיעה אנחנו יודעים את זה, אבל עד שלא נעבוד להחדיר לעצמנו את ההכרה הזאת - לא נוכל להתקדם בעבודת הצעדים.

ובמילים פשוטות: בצעד השני אנו עומדים מול השאלה האם יש לנו סיכוי? הרי בצעד הראשון התייאשנו והודינו כי אנו חסרי אונים ואבדה לנו השליטה על החיים, אז לפני שאנחנו מבינים שיש לנו סיכוי (בכוחו של אלוקים כמובן) אנחנו לא יכולים לקבל שום החלטה, בודאי לא החלטה קריטית כמו ההחלטה של הצעד השלישי.

לקריאת סיפורו האישי של הכותב לחץ כאן

• מכיר מישהו שאולי צריך עזרה? אתם יכולים לעזור להם בצורה אנונימית, לחצו כאן.
• רוצה שאנחנו נשלח מייל אנונימי לרשימת התפוצה שלכם? לחצו כאן.
• רוצה להדפיס ולתלות/לחלק פלייר של שמור עיניך? לחצו כאן.

ארכיון המייל היומי

פספסתם אחד המיילים? מעכשיו אפשר לעבור על כל המיילים היומיים שנשלחו! לחץ כאן