סיכה בבלון

בכל פעם שאני נדרש להציג את עצמי בקבוצות הטלפוניות או במפגשים החיים מודה במי שהנני - מעוך מתאווה - אני משתדל שלא לפסוח על ההודאה שאינני מפותח מספיק מבחינה רגשית, משתף על הקשיים הרגשיים שלי, מודה שבמצבים מורכבים אני פשוט לא יודע כיצד להתנהל. לא פעם חלקתי איתכם אסירותודה על הכרת הטוב שיש לי לאבאל'ה שלי על חיוכיו השונים אלי, לאחרונה הבנתי שיש המשוכנעים שהאתגרים מאחרי... שפעם היו לי בעיות, היום לא. טעות.

זו נקודה קריטית שעלולה להתפספס, ראוי לתת עליה את הדעת. וחשוב לי להבהיר אותה, הגיע הזמן כנראה להכניס סיכה לבלון...

שיתפתי לא מזמן חבר מהתוכנית על התרגשות מסוכנת שחוויתי, מצב מבלבל שהותיר אותי מפוחד וחסר כח עד שנקטתי בפעולה המחלימה. והוא פער זוג עיניים בפליאה (אמיתית, לא צינית) ותמה – מה עם זה אתה מתעסק? חשבתי שאחרי יותר משבע שנים זה לא אמור להיות כך...הסברתי לו את השגיאה שלו – הוא חושב שתקופה ממושכת על הרכבת מצמיחה כנפיים – לא, אנחנו בסך הכל לומדים לחיות עם המחלה הכרונית שלנו בשלום...נראה שהוא הבין, אבל המבט שעל פניו הוריד לי אסימון.

הקשיתי עליו מעט, אתה חושב שאני צוחק כשאני אומר 'רק להיום אני נקי', או 'לא מובן מאליו', 'נס, כנגד כל הסיכויים'? היה משהו מאוד כנה ופשוט בתשובה שלו - לא, אני רואה שאתה רציני כשהמשפטים הללו יוצאים  מהפה שלך, אבל זה מה שהיה פעם, לא? מה, גם היום? חשבתי גם שאתה אומר את זה כענווה, לשבח את ה'...לזכור שהכל ממנו. הסברתי לו, ואכתוב גם כאן, זה לא מובן מאליו שהיום אני נקי. לא רק אז. היום. זה כנגד הסיכויים היום, לא אתמול ולא מחר. התאווה לא הולכת לשום מקום.

חשוב להבין – הנקיון קריטי לתהליך ההחלמה, אבל שום דבר לא הולך לרפא לי את האינסטינקטים, משהו מאוד פנימי ובסיסי במנגנון הדחפים שלי נשבר, בלי תקנה. זהו. בצעד הראשון אני אמור לקבל ולהשלים עם זה. כמו שלעולם כשיאבד האדם את שיווי משקלו הוא לא יתן לאפו להיחבט בקרקע, האינסטינקט שלו יהא לתמוך בגופו עם ידיו, כך במצב של אתגר האופציה הכי טבעית להתמודדות בעבורי תהיה תאווה. בספרות ההשוואה היא לקטוע גפיים המבין שאל לו לשאוף 'להצמיח רגל'. אלמד כיצד להתנהל נכון עם הלקות, אך לא ארפא אותה.

דוגמא, תקופה ארוכה לא פגעתי בקרובים לי, עד ש... נקלעתי שלא בטובתי למצב של חוסר נעימות משמעותי, חשתי מבוקר ומותקף, האופציה הראשונה שלי היתה להשיב. ובלי פרופורציות, למה? כי אני לא יודע לקבל ביקורת. האני הפנימי שלי מאויים, תחושת איבוד השליטה הזו מאלצת אותי להשיב את השליטה אל חיקי. הספונסר שלי מ-AA סיפר לי על מישהו שמפוכח 40 שנה מאלכוהול שבמסר של ציון דרך שלו (40, זוכרים?) דיבר על כנות, אמר, שעדיין האופציה הראשונה והמועדפת עליו, היא הדחף 'לסדר' את הדברים על ידי 'עיגול פינות', לשקר...

כשקלטתי שיש המתייחסים אלי כאל וותיק, (תאמינו או לא, לקח לי זמן להפנים שאחרים מביטים בי אחרת ממה שאני חש את עצמי) 'התבכיינתי' לספונסר שלי, אמרתי לו שמבחינות מסויימות, נראה לי כצועד קדימה 'שהעסק' מורכב  יותר, אני רגיש הרבה יותר לתאווה, כל פיפס עלול 'להעיף' אותי, לא פשוט לי לשתף את החברים ברצונות חולים וברגשות שליליים, הרי מצופה ממני 'כוותיק' שאתנהג כמחלים, אז מה שווה כל 'ההחלמה' הזו? ייללתי באוזניו אחרי עוד יום של התקפת תאווה, אם גם אחרי כל כך הרבה זמן זה מה אני רוצה...

כדאית היא התשובה שלו שתשמע בקול רם וצלול -  זה הדבר הכי טוב שתוכל לארגן לך כל ימיך. הקב"ה לא רוצה שלא תרצה, הוא רוצה 'שתמסור' את הרצונות שלך. עד מאה ועשרים. למה? לא יודע. אבל זה התפקיד שלך. הוא רוצה אותך קרוב אליו, מתפלל, במילים שלך, כל יום. היום.

לסיכום, הרצון החולה והרגשות השליליים לא נעלמים, הם כן נחלשים, הפער בין מתקפת רצון עצמי אחת לאחרת גדל, התדירות פוחתת. מעין כפתור של ווליום שהחיבור לכח העליון מכריע אם הוא יהיה מינורי - נמוך, או גבוה - 'בפול ווליום'... הנסיון שלי הוא שככל שהחיבור רציף ומשמעותי יותר הדציבלים נסבלים...

נכון, על חולצה לבנה ובוהקת רואים כל לכלוך, אבל זו חולצה לבנה, למרות שמתלכלכת... היא שווה. אמת, האוויר הדליל בחמצן מקשה על התפקוד הבסיסי של כל אדם השואף לעמוד על המטר האחרון מתוך 8,848 מטרים, בשיאו של האוורסט, הרצון להימנות על החוג המצומצם 'שכבש' את הפיסגה, הנוף המרהיב, מדרבן את מטפס ההרים לשאת עימו את בלוני חמצן למעלה...

בהחלמה.

לקריאת סיפורו האישי של הכותב לחץ כאן

• מכיר מישהו שאולי צריך עזרה? אתם יכולים לעזור להם בצורה אנונימית, לחצו כאן.
• רוצה שאנחנו נשלח מייל אנונימי לרשימת התפוצה שלכם? לחצו כאן.
• רוצה להדפיס ולתלות/לחלק פלייר של שמור עיניך? לחצו כאן.

ארכיון המייל היומי

פספסתם אחד המיילים? מעכשיו אפשר לעבור על כל המיילים היומיים שנשלחו! לחץ כאן