| מייל זה מכיל תמונות, אם אינך רואה אותם - הצג בדפדפן. |
|
||
|
||
| . | ||
|
||
|
מה נשתנה - יציאת מצרים...
התלבטתי אם לכתוב, מצד אחד המהות של אמירת התודה היא להיות אסור לכח העליון. להתקשר לבורא, לשיר לה', ומצד שני איני רוצה לנקר עיניים, לגרום לקנאה, למקד את תשומת הלב באישיות. בשורה התחתונה אני אותו בנאדם, נמצא באותה הסירה, רק שזכיתי לעלות כמה תחנות קודם על הרכבת. כבכל פעם גם כעת, התייעצתי, נאמר לי שיש תועלת בכתיבה, שאתמקד במה שונה ההחלמה מהמחלה. כך נולד לו הפוסט הנוכחי – מה נשתנה ליל הסדר שבהחלמה מלילות הסדר שבמחלה. – כתמיד, אתפלל שיצאו המילים מהלב ויכנסו אליו, מה שמתאים קחו ואת השאר תעיפו, נא זכרו, לכל אחד יש את החוויה שלו. אני משתף בחוויה שלי כדי לזכור מהיכן באתי, להודות לאבאל'ה על שלווה מיוחדת. על שעזר לי להיות מחובר, קרוב אליו, שנתן לי הזדמנויות לגדול, להתייחס יפה לילדים שהתנהגו כמו ילדים – לחמול על מי ששפך על עצמו חצי מהכוס השניה... על מי שהטיס צלוחית בחוסר שימת לב לרצפה.. 'זה לא מובן מאליו', ואסביר זאת באמצעות מספר דוגמאות לגלות מצרים הפרטית שלי - אני מגיע ממקום חשוך קר ומנוכר, שמי הפרטי - כעס, שם משפחתי - עצבים. ה DNA שלי מורכב מחוסר סבלנות, כל הבלאגן הזה זרם בתוך עורקים של ביקורתיות וציניות, 'הסדר' כפי שחשו הייטב הסובבים אותי בזמן השימוש שלי, היה בליל ביקורתי ועוקצני של מציאת פגמי 'המסובים', באשר הם. 'מהדיקטים' שיש מי שמכנה כמצות ועד חוסר שביעות הרצון המופגן שלי 'מהווארטים' המאולצים, בתירוץ של התמקדות בסיפור יציאת מצרים שיעבדתי את הנוכחים לגחמת תשומת הלב האישית שלי. לא היה 'מאושר' ממני כשהצלחתי למצוא חתיכת קליפת אגוז בתוך החרוסת, התייחסתי למי שקילף את האגוזים כמי שניסה להתנקש בחיי.. כשבסופו של דבר הגענו אל הסעודה התנפלתי על האוכל כאילו עבדתי בנקיון הפסח עד כלות, משוכנע שאני מקבל תמיד את המנה הקטנה העמסתי על צלחתי די. ובעיקר הותר... מיותר לציין שהייתי הראשון שנעלם מהשולחן, עוד לפני הנרצה.. לא ניתן לכנות את השיח עם בני המשפחה כתקשורת, היא פשוט היתה חד סטרית, הם היו אמורים לקבל אותי ולהשתנות לפי רצוני, כשאי מי העיז להתעמת איתי הוא השתתק במהרה מאימת לשוני, אני מאדים ממבוכה רק מהמחשבה על הסבלנות הרבה שנהגו בי ופורשה על ידי מוחי המעוות כרפיסות וחולשה. אוכל להרחיב עוד, אך נראה לי שהבנתם את הפואנטה - איש אנוכי שלא רואה אף אחד ממטר. לא היה קל לטפס מהמקום הזה.. המון תפילות לרחמים מאבאל'ה אוהב, הפגנת נכונות על ידי תרגול בלימת הפה ובקשות סליחה תמידיות, נזקקתי לנחישות ועקביות והשינוי המיוחל התרחש. לא בכוחי. בהשתדלותי. הציעו לי לרשום מספר דברים נחוצים לשינוי, רשמתי, אשתי הופיעה בראש הרשימה, היה ברור לי שהיא זקוקה לשינוי מיידי... האיש האוהב חייך ואמר לי לכתוב מה נחוץ לשינוי אצלי, לא ידעתי מהיכן לגשת לזה, אז הוא הציע שאקח את מה שכתבתי ואכתוב ליד - הגישה שלי ל... צריכה להשתנות. רק בשנה השלישית לנקיון הדברים התחילו להתבהר, רק אז הבנתי כמה הגישה שלי לאשתי מלחיצה אותה וגרמת לה לטעות. לקחתי על עצמי את המשימה המשמעותית בהחלמה הזוגית – אני עושה הכל. ה-כ-ל, כדי שהיא תהיה רגועה. לא כדי לשלוט בה או בסיטואציה, אלא כדי לכפר על מה שעשיתי, אתגר לא פשוט, כי היה מי שדאג (אני) במשך זמן שהרוגע יהיה ממנה והלאה. צעדתי את צעד 2 כשפניתי לספונסר שלי, הוא לימד אותי שאני אנושי. עלי להודות בטעויות, וללמוד מהן. וכך, למרות שגיאות רבות במהלך הדרך, חווינו התקדמות. היא שהיתה מתחילה לנקות לפסח בטו' בשבט כי הכל חייב להיות מאורגן, למדה להרפות – תבינו את המושגים, השנה התחלנו את הנקיונות בר"ח ניסן... למדתי על ההבדל הדק והמשמעותי בין שליטה לאחריות (בפוסט נפרד, בהזדמנות) וככל שהפכתי לאחראי יותר הבית כולו נרגע, בערב החג צליתי את הזרוע והביצה והכנתי את החרוסת תוך כדי השתתפות בקבוצה הטלפונית, קילחתי את הקטנים אחרי ארוחת צהריים בשרית. דליש'ס. שפויים, הספקנו כולנו לישון כשעה, ונכנסו אל החג נינוחים, השולחן היה ערוך, ומיד כשחזרנו מבית הכנסת התחלנו את הסדר. קדש, שהחיינו וקיימנו והגיענו... צמרמורת. יחץ, הילדים ביקשו שאחביא את האפיקומן, החבאתי. מגיד, התחלתי לחשוב על הבן הנוסף שאינו מוזכר בהגדה – המכור, ופתאום הבנתי, הוא ישנו – 'שאינו יודע לשאול'.. זה אותו אחד שיש לו פער גדול בין מה שהוא מרגיש למה שהוא מסוגל לומר... המשכנו בסיפור יציאת מצרים וכשהגענו ל'בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו' ראיתי את עצמי. התפרקתי לחלוטין. נשמתי שרה לבורא עולם. לא רק אני בכיתי שם, הבן שלי שלא ידע על מי ולמה התחיל לבכות איתי יחד, נשמתו הבינה... קילסנו כולנו. הדל שהתרומם מהעפר, עקרת הבית השמחה, הילדים. כולנו שרנו, הללוי'ה. ונודה לך שיר חדש על גאולתנו ועל פדות נפשנו, ברוך אשר גאלנו... מעודי לא אכלתי מרור טעים כל כך. הסעודה גם היא עברה על מי מנוחות למרות שרוסקה הצלוחית האמורה לעיל. הילדים לא מצאו את האפיקומן (חבר'ה, במקרר. אה, לא חשבתם על זה. תודו.) למרות רמזים. וכשהבאתי להם אותו, ביקשו שהם יחביאו ואני אחפש... ת'אמת, לא מצאתי. איזה כיף משוחרר, נעים. אחרי ברכת המזון חזרנו לבכות תודה, לא לנו, כי לשמך. המילים המוכרות קיבלו משמעות אחרת בלילה הזה. ידענו הייטב אשתי ואני, מה הפירוש כי חלצת נפשי ממוות, פתחת למוסרי, כי גבר עלינו חסדו. טוב לחסות בה'... לא זכור לי שאמרתי כך 'נשמת', הרגשתי את המשמעות של 'המשיח אילמים והמפענח נעלמים'. זכרתי באותם רגעים נשגבים ומיוחדים מהיכן באתי, הסתכלתי מסביב לשלוחן קרוב לאחת בלילה ולא יכולתי להוציא מילה נוספת מפי, ממש לא יכולתי לדבר, הכרתי בתודה. רוב הטוב שחנני הבורא עטף אותי לגמרי, אני יושב עם בני ביתי ואומר שיר השירים... חברים, אז מה השתנה? הכל. אין לי מושג למה. לא אוכל להסביר מדוע, כן אגיד לכם איך. נצמדתי לאבאל'ה. ישבתי בגנים. הקשבתי לקול. שמעתי. תודה לך אבאל'ה על הכל. לקריאת סיפורו האישי של הכותב חלץ כאן. |
||
|
ארכיון המייל היומיפספסתם אחד המיילים? מעכשיו אפשר לעבור על כל המיילים היומיים שנשלחו! לחץ כאן
|
||||||||||||||||
אם רצונך שנסיר אותך מהרשימה
