חיזוק יומי 353 - טוב להודות

מייל זה מכיל תמונות, אם אינך רואה אותם - הצג בדפדפן.

דף הבית הסכמות אודותינו התוכנית גישה נכונה כלים

להורדת מדריך התוכנית לחץ כאן

לדווח? עדיף להודות!

לא פעם מתקשרים אנשים לזולתם כדי לדווח על אירוע של תאווה, גם בפורום ניתן למצוא כאלו 'שמדווחים', על מעידה נפילה ומה שביניהם, מספרים לפרטי פרטים על מה שחוללה להם המחלה, זה נחוץ. מי שרוצה לחיות לא יכול להשאיר אצלו בבטן מאומה. אבל האמת חייבת להיאמר, עדיף לאין ערוך להודות בחוסר אונים, הדיווח שלאחר הפעולה מועיל הרבה פחות מהשיתוף היעיל לפני הפעולה.

בשורות הבאות אכתוב מניסיוני על ההבדלים שבין הודאה בחוסר הכח לדיווח.

לדווח – לאחר מעשה אני חושף את המחלה שלי, מדליק עליה פנס, מאיר אותה קבל עם ועולם. זו יכולה להיות התנהגות מחשבה או הרגשה, התועלת הגדולה שצומחת לי מהדיווח - החשיפה שהכח של המחלה פוחת, זו מחלה של חוסר פורפורציות ששונאת אור, כי בחושך כל צללית גדלה למפלצת, באור היא חוזרת לממדים האמיתיים יותר שלה.

תועלת עצומה נוספת, שיש מדיווח שאיני נושא את המשא הזה לבד, תחושת הבדידות אצל מכורים היא אסון. אם אף אחד לא מבין אותי או את ההתנהגויות שלי, אלך למה שמחבר אותי, אלך לקבל ערך בגיהנום. זו לא מליצה, כשנבחן את התחושות שלנו ברזולוציה גבוהה ובהילוך איטי נראה שלא פעם זה מה שהתרחש לנו בלב ובראש.

בזמן 'הדיווח' באוזני אדם עם נסיון נוכל להסיק מסקנות נכונות ביחס לפעולה שכדאי לנו לנקוט, יחד איתו נוכל לעמוד על טיבם של הסימנים המוקדמים שמופיעים תמיד לפני השימוש. אפשר לעשות זאת לבד, זה פשוט יותר מסובך. חוסר היכולת להכיל את המצב גורם לנו לספר לעצמנו סיפורים... גם כשנדמה לנו שאנו מבינים את המצב לאשורו כדאי שנזכור שהמבט שלנו על עצמנו נגוע, לא אובייקטיבי.

לעיתים נפריז בהערכתנו את יכולותינו. במקרים אחרים הדימוי העצמי הנמוך שלנו עלול לגרום לנו לביטול מוחלט. דבר אחד ברור, מה שאנו חושבים על עצמנו מושפע מההיסטוריה הלא מלבבת שלנו. אם בזמן שאנו 'מדווחים' נקשיב לדברים היוצאים מפינו, נלמד עוד על מי ומה שאנחנו. איש כמונו שמקשיב לנו יכול לכוון אותנו להתבונן בעצמנו באופן נכון יותר.

להודות – כשאני מודה בפה מלא שהתאווה חזקה ממני לפני שאני פועל על התאווה החוויה הרבה יותר משחררת ומועילה. אני מקבל עוד תוכן רוחני משמעותי בנוסף לכל הדברים הנפלאים שמניתי ביחס 'לדיווח'. קודם כל לא השתמשתי. אני לומד שלתאווה יש יותר כח ממני, כיחיד. אבל אין לה יותר כח מאיתנו כרבים. יש משהו בביחד שמביס אותה. שמגן מפניה.

עם הזמן ההודאה בחוסר כח מול התאווה מפתחת יכולת לראות צלול יותר, מסך התאווה פשוט עוטף את המוח פחות, ההודאה מרימה אותו מעט, ומאפשרת לבהירות הזו להתקיים. ניתן ללמוד יותר מדוייק על הסיבות והתנאים שמובילים לרצון החולה. בנוסף, אנחנו מתחילים לחוש בענווה - כשאני מודה בחולשתי בזמן אמת אני מרגיש יותר את המוגבלות שלי. אני חי במציאות, לא מנסה להיות מה שאני לא. היכולת להיות בפרופורציות או לחזור אליהן מהר יותר משתפרת.

הויתור כואב יותר וגדול יותר. קל לזרוק את התאווה כשהמצפון זועק והריקנות חוגגת. יותר מורכב להרים את הטלפון בזמן שכל תא בגוף רוצה תאווה. כל מכור מכיר את ההרגשה 'שאם אני לא פועל אני מת', ודווקא שם, במקום לפעול באופן חולה, כשפונה המכור החוצה, מודה בחוסר הכח, הוא יוצר לעצמו אפשרות להתקדמות גדולה יותר. הוא בעצם אומר - אני כבר לא עבד, יש מה לעשות. אני לא חייב להשתמש.

במצב דברים רגיל הייתי אמור להיות משומש עד העצם. למה? כי יש לי אלף ואחת סיבות 'מוצדקות' ללכת לעזאזל, ובכל זאת אני נקי. ולא, זה לא בכח שלי. כי לי אין וגם לא יהיה כח מול התאווה. אני לא יודע להסביר את זה אבל כשאני מודה שחסר לי כח מול התאווה, לא רק אומר את המילים. חווה אותם. מרגיש אותם בבטן. מתכוון אליהם. מרגיש חסר. אני פתאום מקבל כח. כן כן, אני יודע. זה פסיכי לגמרי, אבל זו עובדה.

לימדו אותי שעדיף להודות כי כך מגיעים לאמונה. אמונה שאפשר אחרת. טוב להודות...

בהחלמה.

נוקשות? חיים.

ראיתי כאן תחושות של חברים שכתבו שלא נח להם עם הנוקשות בתוכנית 12 הצעדים של ,SA 'הטקסיות' דוחה אותם, גורמת להם לחוש לא שייכים. כמי שחובש את שני הכובעים, ושחייו ניצלו לא פעם בזכות הטקסיות והנוקשות אכתוב כמה מילים מלב אוהב, אתפלל שמילותי 'הקשות' לא יבריחו מכאן אף אחד.

הייתם פעם במחלקת טיפול נמרץ? יש לכם מושג אלו כללים נוקשים יש שם? הכל סטרילי באופן מוחלט. בדרך כלל אין כניסה, רק בתיאום מראש. וגם אז בשעות ספציפיות ולפרק זמן מוגבל. תארו לכם שיבוא מישהו ויחליט שהמכונה המשונה הזו שמכניסה אויר ומוציאה אותו ומשמיעה קולות של שואב אבק מצרצר היא זו שמפריעה ליקירו לנום וינתק אותה מהקיר... ברור לכל בר דעת שלכל ציפצוף יש משמעות, שכל נורית מהבהבת מסמנת משהו.

ולא רק בטיפול נמרץ, גם בחדר מיון, כל סניטר שמופיע לעבודתו בחדר הטראומה יודע שכללים מצילי חיים לימדוהו. ולא רק בבתי חולים זה כך. יריתם במטווח פעם, שמתם לב לשילוט הלחוץ שם, מדריך הנשק מתריע קנה למטה, תרחיקו את האצבע משמורת ההדק, כל הזמן. מה יש לך בנאדם. תרגיע תחייך. תפסיק להיות נוקשההה. נראה לי שהרעיון הובן –

כשמתעסקים עם חיים ההתנהלות צריכה להיות עם אחריות מירבית. ואחריות מושגת על ידי כללים ושמירה עקבית עליהם.

כמי שהיה משוכנע שכללים הומצאו בכדי שיפרו אותם, כאחד שלא הבין מדוע צריך לסמן קן לבן על הכביש כשהמקוקוו כל כך יפה והחליט להתייחס לכל הקווים באותה גישה - נוחות אישית... אני חייב לומר שהכללים שיש בקבוצות SA נרכשו בדם. הם מחוייבי המציאות, במהלך הזמן ראיתי חברים שניצלו כתוצאה משמירה עקבית על הכללים. וראיתי מה קורה כשלא שומרים על הכללים - השתתפתי בכמה לוויות של מכורים (מתוכנית ה NA).

הלוואי וחברי הנהדרים בשמור עינך יבינו שהמסורות חשובות לפחות כמו הצעדים. איש יקר אמר לי פעם שלדעתו המסורות חשובות עוד יותר. זה פשוט הוא טען. הצעדים נוסחו בין השנים 1935 - 1938, אלפי אלכוהוליסטים החלימו. אבל יסורי צמיחה חמורים יצרו קלחת אדירה שאיימה על הקבוצות, היה הכרח ללמוד מההתנסויות, ובשנת 1946 גיבשו את המסורות.

הותיקים הבינו שהצעדים נועדו ליחידים, ולמרות שהיתה שם הצלחה מרשימה, לקבוצות הצעדים פשוט לא הספיקו. התעורר צורך דחוף במשהו נוסף, שאלות מאיימות התעוררו בכל מקום, מריבות על כל דבר, חוקים שונים ומשונים ביחס לחברות בקבוצות, ובתוך כל הבלאגן הזה, קבוצות קרסו, אלכוהוליסטים רבים חזרו לשתות ומתו. בשנת 1950 בועידה הבינלאומית הראשונה של AA בקליבלנד נערכה הצבעה והמסורות הפכו לחלק בלתי נפרד מתוכנית ההחלמה.

אני מבין את התחושות, גם לי לא היה קל להתרגל, תמיד היה לי הסבר צודק ונכון למה מותר לי לעקוף בתור, מדוע לא סביר שאאלץ להמתין כמו כולם. אין לכם מושג כמה תועלת קיבלתי כשלמדתי לסיים את השיתוף בדיוק כשהפעמון צילצל, באמצע שורת המחץ שתביא החלמה אמיתית לכולם... כמו קפיץ דרוך ישבתי עד שהגיע תורי, שאני אהיה מספר 10? השתגעתם? יש לכם מושג כמה החלמה אתם עומדים לשמוע ממני... איך אתם יכולים לתת לי להמתין? ועוד לשמוע ולהקשיב לדביל המלהג שלפני... הגזמתם. תזהרו, אני עוד יצא בחוץ. אלך להשתמש. בגללכם.

לסיום, תרומה מכרעת להחלמה שלי קיבלתי מאותם כללים שהטריפו אותי, שם לימדוני לראשונה סבלנות וסובלנות, תנו לזה צ'אנס אמיתי ותראו שאתם לא מוכנים לוותר על קוצו של כלל, נוקשה ככל שיהיה.

בהחלמה.

נ.ב.

זה לא ידע שלי. כל אחד מוזמן לקרוא את ההיסטוריה בהתהוותה בספר הנפלא 12& 12 של AA.

לקרוא את סיפורו האישי של הכותב לחץ כאן