הכרת תודה

אחת הסיטואציות המרגשות ביותר בה נכחתי אי פעם, התרחשה בשער B2 בנמל התעופה של בולטימור. הנחתי את המזוודה שלי על אחד הספסלים במסדרון המוביל מעמדת הבידוק הביטחוני לשערי היציאה, והוצאתי את הסידור שלי בתקווה להתפלל שחרית. כשוכנת עשרות נמלי תעופה ברחבי העולם, שמעתי פתאום צלילים שמעולם לא שמעתי קודם לכן בשדה תעופה: מחיאות כפיים.

האם זאת קבלת פנים לכוכב רוק? תהיתי. כוכבי רוק לא טסים בטיסות פרטיות? מחיאות הכפיים גוועו, ואני המשכתי בתפילתי. אבל שתי דקות אחר כך, שוב שמעתי מחיאות כפיים, בליווי תרועות וקריאות. כבשתי את סקרנותי וניסיתי להתרכז בתפילה. הרעש דעך, אולם אחרי שתי דקות גל נוסף של תרועות ומחיאות כפיים הקים אותי על רגליי והוביל אותי לשער 2B.

חבורה של כ-30 איש הצטופפה ליד השער, כשפניהם לכיוון הכניסה לשרוול. חלקם נופפו בדגלים של ארה"ב. לאורך הקיר שמוביל מהשרוול עמדו חמישה מלחים במדים וחבורה מגוונת של אזרחים, כולל גבר שחור במדי ביטחון שדה התעופה. גל חדש של מחיאות כפיים וקריאות עלה, ואני פילסתי את דרכי מבעד לקהל כדי לראות את מושא מפגן הראווה הזה. איתרתי אותו ביציאה מהשרוול: גבר זקן בכיסא גלגלים.

הבחור שדחף את כיסא הגלגלים עצר כדי לאפשר לגבר הזקן לקלוט את קבלת הפנים הנלהבת. הגבר חייך והרים חלושות את ידו הימנית אל הקהל. כיסא הגלגלים עשה את דרכו אט אט לאורך שורת מקבלי הפנים, המלחים הצדיעו, האחרים נדו בראשיהם ואיש הביטחון צעד לפנים, לחץ את ידו של הקשיש, ואמר בקול מלא רגש: "תודה על שירותך".

כיסא הגלגלים התקדם הלאה, והותיר אחריו דומיה. ואז, התעורר גל נוסף של מחיאות כפיים לכבוד הנוסע הבא שירד מהמטוס – קשיש נוסף, שניצב חסר יציבות על רגליו ונשען על מקלו. הוא עצר, הרים עיניים מופתעות אל קבלת הפנים המיוחדת, כאילו שהוא לא בדיוק מבין על מה כל הרעש, ואז המשיך בהליכתו המתנודדת וחלף על פני המלחים המצדיעים והדגלים המתנופפים. הוא עצר רק כשקצין הביטחון צעד לפנים, אחז בידו ואמר, "תודה על שירותך".

"מה קורה פה?" שאלתי את הצעירה שעמדה לידי. "מי האנשים האלה?"

"הם יוצאי צבא ממלחמת העולם השנייה. הם באים לראות את האנדרטה שלהם בוושינגטון."

66 שנים חלפו מאז שגברים אלה, שהיו אז בסך הכל נערים, חזרו הביתה מהמלחמה, אחרי שראו כיצד חבריהם נהרגים ואולי אף נפצעו בעצמם. 66 שנים, וכאן, בנמל התעופה בולטימור, כמה עשרות אמריקאים מריעים, שרובם נולדו זמן רב אחרי המלחמה, עדיין מכירים להם תודה על שירותם הצבאי.

הצטרפתי לקהל, ומחאתי כפיים בחוזקה כשכל אחד מהקשישים, רובם בכיסאות גלגלים, עצר ביציאה מהשרוול ליהנות מרגע של תהילה. עיניי התמלאו דמעות. משהו רב משמעות מתרחש כאן בשער 2B.

כשכיסא הגלגלים האחרון עשה את דרכו לאזור קבלת המטען, ניגשתי אל קצין הביטחון. "אני רוצה שתדע שמאוד התרגשתי מהדרך בה הודית לכל אחד ואחד מיוצאי הצבא", אמרתי לו. "כולנו מחאנו כפיים, אבל אתה היית היחיד שביטא את הכרת התודה במילים. ומילים הן דבר חשוב מאוד."

הוא העריך את הערכתי. "טוב", הוא אמר בענווה, "אני עצמי שירתי בצבא כך שאני יודע מה הם עברו ".

פותחים דלתות בהכרת תודה

הכרת תודה היא מפתח המסטר שפותח כל דלת: אמונה, אהבה, שמחה ואפילו הצלחה בנישואין. הכרת תודה היא שמבדילה בין אדם גדול לנקלה.

מדלין וייס, עורכת דין המתמחה בגישור בגירושין, השתתפה בקורס בתחום הגירושין. בחלקו הראשון של הקורס המרצה עבר סביב החדר ושאל כל סטודנט, "מהו הגורם העיקרי לגירושין?" חלק מהסטודנטים ענו, "קשיים כלכליים", אחרים ענו, "בגידות". לבסוף, המרצה נד בראשו וקבע, "הגורם העיקרי לגירושין הוא חוסר הכרת תודה".

"כשהבעל לא מכיר תודה על כל מה שאשתו עושה בשבילו", הסבירה לי מדלין, "או כשהאישה אינה מכירה תודה על כל מה שהבעל עושה, למרות חסרונותיו, הנישואין פשוט מסתחררים מטה לביקורתיות ועקיצות הדדיות."

הכרת התודה כל כך בסיסית במחשבת ישראל, שהתורה מספרת שבזמן המכות במצרים, אלוקים אמר למשה לבקש מאהרון להכות את האדמה במטהו כדי להתחיל את מכת כינים. חז"ל מסבירים שלא ראוי היה למשה לעשות זאת בעצמו, משום ששנים רבות קודם לכן האדמה היטיבה איתו כאשר הוא הטמין בתוכה את גופת הנוגש המצרי שהוא הרג. חז"ל מסיקים שאם משה היה צריך להכיר תודה לאדמה – שאינה אלא אובייקט דומם שעזר לו פעם אחת מבלי דעת לפני עשרות שנים – על אחת כמה וכמה שעלינו להודות לכל אדם שעוזר לנו מרצונו, אפילו פעם אחת, אפילו לפני זמן רב.

השם "יהודי" נגזר מהמילה הודיה. היכולת להודות נמצאת ביסודו של כל יהודי.

אולם היכולת הזאת קיימת רק בפוטנציאל. הכרת תודה, כמו ספורט, היא מיומנות נרכשת. גם אם אתה קל תנועה באופן טבעי, לעולם לא תוכל להיות ספורטאי אם לא תתאמץ ותתאמן. אפילו אם האמא שלך אמרה לך מיליון פעם, "תגיד תודה", לעולם לא תהיה מבוגר שיודע להכיר תודה, אלא אם תאמן את שרירי הכרת התודה שלך. התרגילים האירוביים לטיפוח הכרת תודה הם:

1. להכיר בטוב

2. להעריך כל דבר כמתנה

3. לומר תודה

להכיר בטוב

הכרת תודה פירושה להכיר ולזהות את הטוב. בין כל האנשים והמצבים, קשה לזהות את הכרת הטוב לא פחות משקשה לאתר את הילד המתחבא בציורים של ג'קי. הכרת תודה דורשת:

להיכנס לחדר במלון שלושה כוכבים שבן הזוג שלכם הזמין ליום הנישואין, ולהתמקד בנוף המקסים במקום בריהוט הצעקני.

לשים לב לכל הצעצועים שהילד שלכם כן אסף במקום לחמשת חלקי הדופלו שהוא לא.

להתמקד ברצפות ובחלונות המבהיקים שהעוזרת שלך משאירה, אפילו אם היא קצת מתרשלת בניגוב האבק.

לאלה שטוענים שראיית הטוב תוך התעלמות מהרע היא נאיבית וילדותית וחוטאת לראיית התמונה השלמה, בואו נהיה ענווים מספיק להודות: אף אחד לא רואה את התמונה השלמה. בני האדם מורכבים. אפילו אם אתם חיים עם מישהו עשרות שנים, אתם לא יכולים לראות את כל העומק שבו או את כל סודות עברו (שלא נדבר על חייו הקודמים). כפי שלמדתי בקורס לפסיכולוגיה תפישתית: בני האדם רואים את מה שהם רוצים לראות. הבחירה לראות את הטוב – להכיר בטוב – עשויה להיות ההחלטה הטובה ביותר בחייכם.

מגיע לי

אין דבר שמחסל את הכרת הטוב כמו תחושת ה"מגיע לי". אם זו זכותי הבסיסית שיהיו לי שכנים שקטים, אז לעולם לא אכיר תודה על הרוגע בבניין שלנו עד לכניסת השכנים החדשים הרועשים – ואז אכעס על הקולניות שלהם. אם "מגיעה לי" בריאות טובה, אז לעולם לא אכיר תודה לאלוקים על תפקודם המושלם של אינספור התאים והמערכות הגופניות שלי, עד לקבלת בשורה רעה מרופא המשפחה – ואז אני אשאל, "אבל למה אני?"

תרופת המנע ל"מגיע לי" היא ההרגשה שקיבלנו מתנה. אדם שעבורו כל שקיעה, כל פלא בגוף, כל משלוח שהוא לא היה צריך לסחוב מהסופר, הם מתנה מוחשית שלא מגיעה לו – תמיד יהיה שמח ומאושר.

כדי להתחיל להעריך כל דבר כמתנה צריכים:

להכיר תודה לנהג המונית שהביא אותנו אל היעד גם אם שילמנו תמורת הנסיעה.

להכיר תודה לבן הזוג על הכביסה או הדחת הכלים, אפילו אם הסכמתם ביניכם שזאת העבודה שלו/שלה.

להכיר תודה לאלוקים שאתם יכולים לראות ולקרוא את המאמר הזה, למרות שמאז ומתמיד יכולתם לראות.

הודיה

הכרת תודה שלא הובעה היא כמו מתנה שנקנתה, נארזה, אך לא ניתנה לאיש. אחרי שהבחנו בטוב והרגשנו שהוא לא מגיע לנו, עלינו לבטא אותה במילים.

לא מזמן ביקשתי מבן העשרה שלי לפנות שני מיכלי תרסיס צבע בהן הוא השתמש לעבודה שעשה. חמש דקות אחר כך עברתי במקום וראיתי שהוא באמת לקח אותם משם. קראתי לבן שלי: "תודה שעשית את מה שביקשתי ממך כבר בפעם הראשונה שביקשתי."

והוא ענה: "תודה שאמרת את זה".

עם צביטה בלב, חשבתי כמה מעט אני מודה לילדים שלי על זה שהם עושים את "מה שהם אמורים לעשות". הכרת התודה שלו על הכרת התודה שלי עוררה אותי וגרמה לי לרצות לבטא את הערכתי לעתים הרבה יותר קרובות.

לכן הבעתי את הערכתי לקצין הביטחון על זה שהוא אמר, "תודה על שירותך" לכל אחד מיוצאי הצבא. וכשרצתי כדי להספיק לטיסה שלי בשער 9B, עברתי על פניהם של שני חיילים במדי ב'. עצרתי ואמרתי להם, "תודה על שירותכם."

למה הם צריכים לחכות 66 שנים?

מאת: שרה יוכבד ריגלר www.aish.co.il

• מכיר מישהו שאולי צריך עזרה? אתם יכולים לעזור להם בצורה אנונימית, לחצו כאן.
• רוצה שאנחנו נשלח מייל אנונימי לרשימת התפוצה שלכם? לחצו כאן.
• רוצה להדפיס ולתלות/לחלק פלייר של שמור עיניך? לחצו כאן.

ארכיון המייל היומי

פספסתם אחד המיילים? מעכשיו אפשר לעבור על כל המיילים היומיים שנשלחו! לחץ כאן