באתי לגני

באתי לגני. גן יפה מלא פרחים מלבלבים וצמחיה. מצאתי שני שתילים. האחד, קרוב אלי. צבעו ירוק חי, תאווה לעיניים. השני, טיפה רחוק, צבעו ירוק דהוי, יבש. אימצתי את השתיל הקרוב היפה. התמסרתי אליו השקעתי בו, טיפלתי והשקיתי אותו במסירות אין קץ. לפתע אחרי עשרים שנה של נאמנות לשתיל... גיליתי שבמרכז גינתי, עומד ניצב לו שיח קקטוס ענקי....

במשך שנים הפניתי את כל האנרגיה להצמיח קוץ שכזה?! התאכזבתי. נבעתתי, הרגשתי רע. המצפון הציק לי. התכחשתי.

באתי לעקור את הקקטוס... לקרוע אותו מגני. לסגור עליו את הדלת. לא הצלחתי. זה קקטוס בוגר וערמומי. מלא מלא קוצים...

נחבלתי בגופי נשרטתי בפני קוצים חתכו בבשרי, העיסוק בשלילתו של הקוץ גם הוא קוצני...

עבר שם חברי, מומחה לגנים. יש לו גם גינה, גינה יפה. הלוואי עלי גינה כמו שלו.... רצונו יעשה.

אמר לי חברי, עזוב את הקקטוס. תתעלם ממנו, סור מלעסוק בסור מרע, עשה טוב... טפל בשתיל האחר. זה שהיה נראה רחוק ויבש. אמר לי חברי, אולי לא תבין, אבל מניסיוני, זה עובד.

זו ההזדמנות שלי ללמוד מהטעויות. כעת אני אפנה את כל המרץ וההתמסרות להשקיית השתיל השני. מעתה אטפח רק אותו. אתן לו את חיי. יחד עם זאת, אקבל את זה שקיים קוץ אחיה איתו, אזרום איתו, ה' יעזור...

כעבור כמה ימים גיליתי שהשתיל האחר, הוא התחלה לעץ פרי. עץ הדר. אשקיע בו עוד... אגדל ואפתח אותו.

הוסיף חברי ואמר לי, עם הזמן כשעץ ההדר יגדל, הוא עוד יינק את הלחלוחית משיח הקקטוס. אלוקים גדול. הוא יסדר. הכל.

אני מודה לך אלוקים על ההרגשה הביתית שבגני, על זה שאני יכול לקבל את העובדה שיש לי קקטוס בגינה. הרי דרך ההתמסרות לקקטוס למדתי איך משקיעים זמן ואנרגיות, איך מקריבים כסף וכבוד... בזכות הקקטוס אני כאן. כל קוץ וקוץ הוא תזכורת עבורי, תשקה את האילן, תתמסר לעץ החיים, אל תרפה מהשתיל האחר...

לא אפסיק להשקיע בעץ שלי. עץ ההדר. נצעד. נחלים. נראה פירות.

טעם החיים וטעם המוות

לי אישית, מאוד עוזר להדביק לתאווה דימוי שלילי. מוות, עובש, ריקבון, בור מלא דם, ריח של חידלון.

כי זה מנטרל אצלי את השורש הבעייתי. השורש הוא שאני תפסתי את התאווה כמקור חיים, יופי, הדר, אקסטזה, אקשן, כייף, ח י י ם ... זהו המניע החזק ביותר בעולם. הרצון לחיות!

כיון שזה חיים במלא מובן הדמיון, לא יעזור בחירה נגד זה. אי אפשר לבחור בלא לחיות. תנסה לעצור את הנשימה?! תנסה לא לישון... תנסה לא לאכול... נטול בחירה בעליל...

הבחירה היא לא האם לצרוך חיים. הבחירה היא מה זה חיים. אם בחרתי בתאווה כחיים, זה לא ניתן לשליטה. אבדה לנו השליטה על "חיינו". בגלל שהתאווה היא חיינו.

לכן, אם כבר בשורש אגדיר את ההחלמה כחיים, ואת הקשר לאלוקים חיים כחיים.

ואת הכנות הפתיחות והנכונות  כאינפוזיה של חיים. אז הבחירה בחיים תהיה מחלי ובגלל זה בריא לי לקרוא לתאווה בשלל כינויי גינויי וגינוני מוות. אם אזכור את ריח המוות שבתאווה, יצר החיים ישמור עלי ממנה.

אולי זה העומק של צעד 2 - הגענו לאמונה שכח גדול מאיתנו יכול להחזיר אותנו לשפיות. כי כיון שהחיים זה המהות הכי פנימית באדם, אי אפשר לחדור לשם ולתקן ולסדר על ידי מחשבות טובות. החיים הם עמוקים יותר מהמחשבה. לכן רק כוח גדול מאיתנו, כח גדול יותר מחיינו, יכול לטפל במקום העמוק הזה

וצעד 3 -  החלטנו למסור את רצוננו וחיינו להשגחת אלוקים כפי שאנו מבינים אותו. כי כשמסרנו את חיינו, המחלה לא יכולה להשתמש יותר במנוע ששמו החיים, כי מסרנו את חיינו. כביכול החיים כבר לא בידינו, סוג של ניתוק המנוע מהרכב.

אחרי צעדים אלו, יש לנו כבר מספיק שפיות כדי להיכנע שוב. ולבחור בחיים. לא לפני שמגדירים שחיים זה רק למענך אלוקים חיים...

והתאווה? טיפה סרוחה. רימה ותולעה. מוות!

• מכיר מישהו שאולי צריך עזרה? אתם יכולים לעזור להם בצורה אנונימית, לחצו כאן.
• רוצה שאנחנו נשלח מייל אנונימי לרשימת התפוצה שלכם? לחצו כאן.
• רוצה להדפיס ולתלות/לחלק פלייר של שמור עיניך? לחצו כאן.

ארכיון המייל היומי

פספסתם אחד המיילים? מעכשיו אפשר לעבור על כל המיילים היומיים שנשלחו! לחץ כאן