תקרת הזכוכית שלי

הכי בא לי כעת לכתוב איזה פוסט "מחכים" ומעניין, אם דוגמאות יפות מהחיים שיתנו "זווית נוספת" ואולי "תובנות" על ההחלמה, אבל במקום זה אני צריך כעת לכתוב פוסט "מחלים". הנה, אני רק מתחיל לכתוב וכבר יוצאת לי יצירת אמנות במקום לשפוך את עצמי על המקלדת. חלאססס. הגיע הזמן לשתף בכנות ובפגיעות.

אני מנוהל כבר שבוע וחצי בצורה מטורפת, מה שהביא אותי אל פתח הגהינום, ולמרות הכל - אני לא מצליח לשחרר ולתת לאלוקים את המושכות. אני מסרב בכל תוקף להרפות את האחיזה שלי במצב, ובטוח שאם אשחרר - הכל ייהרס. אז אני ממשיך להחזיק בכח ולראות את המצב מדרדר, ויודע היטב שאני מסתכן בנפשי אבל בפועל לא מצליח לעשות את הפעולה הנכונה.

אני יודע (שוב אני) להסביר טוב מאוד מה נדרש ממני, ובטוח שאם הייתי ספונסי של עצמי - הייתי (אני הספונסר) מסביר לעצמי (אני הספונסיי) בדיוק מהן הפעולות הנדרשות. היינו קוראים ביחד (תמיד היו לי בעיות של פיצול אישיות) את הקטע על הצעד השלישי בספר הגדול, יורדים ביחד על הברכיים ונותנים לאלוקים לנהל את המצב. אבל בחיים עצמם - לא בא לי לעשות את הפעולות. אני אלוקים ואם אתן לאלוקים השני (ההוא מהספרות והקבוצה) את הניהול של החיים שלי - נראה לי שהוא יהרוס הכל.

ביום חמישי הקודם, ניסיתי "לעזור" לאשתי להכין שבת. בפועל ניסיתי לנהל אותה וכשהדברים לא הסתדרו כפי שרציתי - התרגזתי ונהיה פיצוץ. אשתי נסגרה בתוך עצמה ואני ניסיתי שוב "לעזור" לה לצאת מעצמה ולהמשיך הלאה. בפועל הכל היה כמובן צורך שלי לשלוט בה. ביום שישי בבוקר המצב החמיר ופגעתי בה באופן חמור מאוד, בצורה שלא עשיתי לה אף פעם, לא בשנות המחלה ובודאי לא בשנת ההחלמה.

הפגיעה הזאת הביאה אותה אל "הקרקעית" שלה, והיא הפנימה את העובדה שהיא חסרת אונים מול המכור שלה ובאותו רגע חל בה אותו שינוי שחל בי לפני שנה כאשר התרסקתי והצטרפתי אל הצעדים (קצת מזכיר את הסיפור בסוף הספר הגדול איך הוא לא התפלא כאשר הגיע למחלקה סגורה, אבל כאשר הדלת נסגרה ואשתו היתה זו שהלכה הביתה - הוא היה בהלם). היא התחילה בפעולות מחלימות כולל ספונסרית וקבוצות וכן הלאה, ואחד הדברים היה שהיא החליטה שאין יותר יחסי מין או כל יחסי קירבה פיזיים לתקופה הקרובה. כשאני מפוכח אני יודע שהיא צודקת ושזה הדבר הטוב ביותר עבורה ועבורי, אבל מסתבר שאני חסר אונים לא רק מול התאווה אלא גם (אולי בעיקר) מול הצורך בשליטה. כל שליטה ובעיקר שליטה באשתי.

זאת לא האישה שהתחתנתי איתה. התחתנתי עם אישה שתלויה בי, הן באופן כללי והן ובעיקר מבחינה רגשית, ואני לא יכול לראות מצב שבו היא לומדת להיות עצמאית ממני.

כן, אני יודע שהכל מאלוקים, וגם יכול אפילו לנסות להסתכל קדימה ולהבין שבסוף זה יהיה יותר טוב גם לי וגם לה, אבל בפועל - אני לא מסוגל לשחרר. אם היא רוצה להיות אישה אחרת - לא איתה התחתנתי ואני לא מעוניין להמשיך לחיות איתה. כן, אני נשמע לכם חולה נפש - זה נכון. הייתי חותם על זה אם הייתי הפסיכולוג של עצמי.

הצורך שלי בשליטה הוא מטורף. הבוקר היתה סתימה בכיור והזכות המפוקפת להתלכלך בפתיחת הסתימה שמורה לי בלעדית. היום אשתי ניסתה לעשות את זה לבד. גבר בריא בנפשו היה שמח שנחסכה ממנו המשימה הזאת, אבל לא אני. התעצבנתי ואמרתי לה "יופי, את מסתדרת לבד", בקיצור - את לא צריכה אותי עכשיו אז תחפשי אותי כאשר תצטרכי אותי.

מה כל זה נוגע להתמודדות עם התמכרות לתאווה? אצלי הקשר הוא ברור. בשפה של אינטרנט זה נקרא "לינק לחיץ" והוא מסומן בכחול עם פס מתחת. אני לא משחרר את אשתי, המוח שלי מתחרפן והדבר היחיד שאני יכול לחשוב כ"מציל חיים" הוא התאווה. אז הספונסר שלי מסביר לי שאחרי התרסקות אשתי פחות תרצה אותי ויותר תתקדם בהחלמה, ואני אומר שלא אכפת לי. אני את החיים האלו לא רוצה.

בפועל זה קשקוש מקושקש ואני רוצה לחיות בכל מחיר והתאווה לא תפתור לי כלום, אבל אני אדם חולה והכפתורים אצלי נלחצים בלי שיש לי שליטה עליהם.

אז מה כעת? אני לא מצליח לעשות את הצעד השלישי, אז בלית ברירה אני תקוע בצעד הראשון. אתמול התחייבתי רק לאותו ערב שהתאווה היא לא אופציה. הבוקר התחייבתי שעד שתיים בצהריים התאווה היא לא אופציה. עוד מעט אצטרך לבדוק האם אני יכול לחדש את ההתחייבות להמשך היום או לפחות לכמה שעות נוספות.

בנתיים אני יודע שאני צריך לפנות לאלוקים ולתת לו לנהל את הדרמה, אבל אני מסרב בתוקף לפנות את כיסא הנהג.

ואחרי כל הבכיינות האופיינית הזאת, בפועל אני עדיין חי וגם נקי, ואפילו קצת מפוכח. זה לא בכוחי אלא בכוחו של אלוקים. איך זה מתרחש במציאות? לא ברור לי, אבל הספונסר שלי נותן לי כבר שבוע משימות. קטנות. אם רק הייתי מיילל ולא עושה כלום - הייתי כבר מת מזמן. אם אני כאן זה בגלל שבשורה התחתונה - יצר החיים חזק מהכל, ואני יודע שכדי להמשיך לחיות אני צריך לעשות מה שאומרים לי.

היום נשלחתי לכתוב רשימה של אסירויות תודה על דברים מיוחדים שלהם זכיתי בשנה האחרונה. ת'אמת? לא היה בא לי. יותר רציתי להישאר בתוך הג'יפה ולהתבאס על המצב, אבל שתקתי ועשיתי. זה היה קרן אור בחשיכה. גם לא רציתי לכתוב את הפוסט הזה כאן (מחשש שהוא יחזור אל אשתי כבומרנג), אז נשלחתי להכין את הקרקע, לומר לאשתי שאני עומד לפרסם דברים שיתכן ויחזרו אליה, אבל זה למען ההחלמה שלי. לא רציתי, עשיתי וקיבלתי עוד מעט אוויר לנשימה.

אני לומד יותר ויותר שהתכנית שלנו היא תכנית לפעולה. לא פילוסופיה ולא תובנות אלא מעשים. כל התובנות היפות לא עוזרות לי כאשר אני לא רוצה לתת לאלוקים לנהל את העולם (שלי), ולעומת זאת כל פעולה היא סיכה קטנה בבלון של האגו. זה לא מחזיק להמון זמן כי הבלון שלי מחובר לבלון גז שממלא אותו שוב ושוב באגו, ולכן צריך שוב ושוב לפוצץ אותו. פעולות, פעולות, פעולות, פעולות.

לקריאת סיפורו האישי של הכותב לחץ כאן

• מכיר מישהו שאולי צריך עזרה? אתם יכולים לעזור להם בצורה אנונימית, לחצו כאן.
• רוצה שאנחנו נשלח מייל אנונימי לרשימת התפוצה שלכם? לחצו כאן.
• רוצה להדפיס ולתלות/לחלק פלייר של שמור עיניך? לחצו כאן.

ארכיון המייל היומי

פספסתם אחד המיילים? מעכשיו אפשר לעבור על כל המיילים היומיים שנשלחו! לחץ כאן