לקפוץ, לצעוד במים...

אין הרבה דברים מתישים כמו רכבת ההרים הרגשית הזו, היא הסתובבה כבר למעלה ולמטה, התהפכה במהירות גבוהה. האטה בפתאומיות, אפילו חזרה לאחור בזריזות ראויה לציון, אבל עיקול שכזה לא נראה מעולם. בדוק. לא פשוט להפתיע את מי שחווה הפתעות בקביעות, ועדיין ההפתעה הייתה מושלמת, שישה ימים עברו, בקושי, והכל השתנה. לחלוטין. בקיצוניות.

הפגישה האחרונה היתה מלאת דמעות, הוא התחנן על נפשו, תצא - תלך. מהר, פשוט תיעלם לי מהעיניים. עכשיו. אל תישאר שניה, לא רגע אחד נוסף. גירוש של ממש. הדמעות לא היו נחלתו הבלעדית, למעשה, לא נשארה שם עין אחת יבשה, ההתרגשות תפסה אצל כולם. הנס באמת מתרחש. שלום ולא להתראות. משאירים מאחור את הצער. צועדים אל החלום המתגשם.

והנה סיבוב של 360 מעלות, בחזרה אל לוע הארי, לדרך ללא המוצא. לשוב לנקודת ההתחלה. לא עוד החוצה, במקום להתרחק מהמקום שהכאיב, מאלו שעשו הכל כדי למרר את החיים והשתדלו ליטול כמה שיותר מהם, בניגוד גמור למהלך העניינים ניתנה ההוראה לחזור לקראת מי שקיבל עליו את המציאות מאונס, לפגישה מאולצת נוספת עם מי שנדמה היה שסוף סוף הבין שיש גבול לכל תעלול.

בעודם עושים אחורה פנה ומתקרבים לנקודת היעד, הם הבחינו בענני האבק ששעטות הרוכבים מולם העלו בפרסות סוסיהם, שאגות הקרב לא בישרו גם הם טובות, אך היה זה מטח החיצים הראשון, שהבהיר מעל לכל ספק את סגנון הפגישה המחודשת, מטר האבנים הרעיד את הלבבות. אמנם עמוד הענן שספג הכל הרגיע מעט את סערת הרגשות, אך עדיין, המחשבה הנוראה שחלפה במוחותיהם של למעלה משישים ריבוא הגברים מעל גיל עשרים היתה - אין לאן לברוח.

זמן ההכרעה הגיע, להיכנע בפני פרעה, להפקיד את הגורל בידיו שוב, או להלחם בו, להציל יקר מזולל, יהיו לא מעטים שימותו, לפחות יהיו אחרים שישארו בחיים, לסמוך על יצר החיים, על הרצון לנקום... סוף לספקולציות, ה' אומר למשה שישנה אפשרות שלישית... להפסיק לצעוק, זה הזמן לעשות, לזוז, להמשיך במסע. לתוך הים. בלי הגיון. בלי להבין. זהו האומץ לשנות. בלי אבל, אין תירוצים. גם לא טובים  - יש לי אחריות, יש כאן ילדים קטנים, הם לא יודעים לשחות...

ואומץ מצריך מסירות נפש, נחשון בן עמינדב סיפק אותה, קפץ לתוך המים והראה לכולם איך עושים זאת כהלכה - קופצים. מתעלמים מהמליחות של מי ים סוף המחלחלים אל הגרון, לא מתחשבים ברגליים הבוטשים במים תוך התנתקות מהקרקעית המתרחקת. ממשיכים להתקדם. למרות הסחף הוא מתרחק ממשפחתו משבטו, דווקא כשהוא נראה כנקודה הנעלמת בין הגלים, המים זזים, נערמים לצדדים, הרצפה מתיישרת, כולם יכולים לצעוד.

המעבר החד, בין יאוש לתקווה, מההסתמכות על העצמי, להבנה שהוא מוגבל, המסע מהפחד והבלבול אל האמונה והאומץ, הוא הדבק הכי מדביק שמחבר בן לאביו שבשמיים, כך היה ביציאה מכור ההיתוך. וכנראה שזה מה שיהיה הלאה. גם אצלינו. היום.

עשו את שלכם, אומר לנו משה, בניגוד להגיון, תכנסו למים. ה' הבטיח לי, הוא יעשה את החלק שלו...

תפסיקו להלחם,

ה' ילחם לכם ואתם תחרישון.

• מכיר מישהו שאולי צריך עזרה? אתם יכולים לעזור להם בצורה אנונימית, לחצו כאן.
• רוצה שאנחנו נשלח מייל אנונימי לרשימת התפוצה שלכם? לחצו כאן.
• רוצה להדפיס ולתלות/לחלק פלייר של שמור עיניך? לחצו כאן.

ארכיון המייל היומי

פספסתם אחד המיילים? מעכשיו אפשר לעבור על כל המיילים היומיים שנשלחו! לחץ כאן