| מייל זה מכיל תמונות, אם אינך רואה אותם - הצג בדפדפן. |
|
||
|
||
| . | ||
|
||
|
מהיציע, למגרש... מעת שהצטרפתי לתוכנית, זכיתי בחסדי הבורא לנקיון, עשיתי כל שאמרו לי, למרות שהייתי מפוצל בתחושתי, הלכתי אחרי ההוראות כעיוור באפילה, אך נפשי נשברה, בכיתי ללא הרף, נעתי כמטוטלת של אורלוגין ישן ממצב רוח אחד למשנהו, בין הרצון להחלים לבין הגעגוע הנורא, אוסף רסיסי הרוח הללו אוחדו על ידי בגדי בלבד, מחוסר ברירה מסרתי שברי בידי הבורא. נקיון קיבלתי במתנה, אך לא שלווה, חוסר השקט והסיפוק, המשיכו להיות מנת חלקי. הטירוף אמנם פסק, אך כמעט מיד החל להופיע הכאב, חד, נוקב, כמו שקורה למי שניעור לחיים לאחר תרדמת של שנים. במהירות הפך לדייר של קבע בנפשי. אמרו לי לדבר עליו. אז דברתי, על כל כאבי, ובמקום הקלה קיבלתי תוספת כאב, רציתי להתמלא וחשתי עצמי מרוקן. לא הבנתי מדוע, עשיתי את שאמרו לי לעשות, מה שאחרים עושים, ואיני חש כמותם. הייתי במיצר, לחזור לשימוש לא רציתי, ידעתי ששם לא נמצא הפתרון, ולכאורה עשיתי הכל וקיבלתי מאומה. האפשרות הרלוונטית היחידה מבחינתי היתה לבחון את מעשי שוב בזכוכית מגדלת, בכנות, ישבתי ורשמתי את מה שאמרתי, פשוט כתבתי את 'החלוקה' שלי, ואז התברר לי למעשה שהשיתוף שלי היה בכאילו, דברתי וכתבתי, על הרבה כאב, מבחוץ, 'כצופה מהיציע', כפרשן, לא כשחקן שנמצא בתוך המגרש. הבנתי שיש משהו מאוד מטעה בכתיבה ודיבור על כאב. לא היתה לי ברירה אלא להודות שעטפתי את עצמי, על ידי שיתוף דברים אמיתיים, לעיתים באופן חלקי, והיו מקרים אפילו שנחשפתי באופן מלא, אבל לא שמתי את 'האני' על השולחן, מגלה טפח ומכסה טפחיים, תכלס לא התקלפתי. פשוט מצאתי מסכה חדשה, ערמומית יותר, מבלבלת לאין ערוך מקודמותיה, הרי לכאורה אני עושה את הדבר הנכון... התעתוע האישיותי הזה הפך לאחת הבעיות הגדולות שלי בהחלמה, כבר לא רציתי לחלוק, לשם מה, ההרגשה שאחרי, רוקנה את כל מצברי. ידעתי שקיבלתי את הנקיון מתנה משמיים, הרגשתי קצת את ההחלמה ועשיתי איתה דברים מקסימים. ומצד שני, לא מצאתי שם אושר, לא חשתי בחופש שחייב לבוא יחד. מרגע ששיניתי את הגישה, ממתי שהתחלתי לדבר על הדברים עצמם, 'כשחקן' מתוך המגרש, לא כצופה – פרשן מהיציע, הרגשתי את ההקלה, את החופש החמקמק מגיע, ואז כבר דברתי על הכל, על התאווה שהרסה לי את החיים ולמרות זאת אני מתגעגע אליה, חשפתי את 'השגעת' שיש לי בראש, על אישתי שרודפת אותי, על הילדים שלי שמחרפנים אותי, חלקתי על הנקמות שבא לי לנקום במנוולים שהרסו את חיי, על הבוס שמתעמר בי, במילים שלי, לא בציטוטים של הספר הגדול הלבן, או רעיונות מוסריים שקראתי והפכתי לשלי... מעבר לאיוורור של הפצעים בנפשי, והמזור שאור החשיפה הביא למקומות החשוכים הללו, עברתי למימד אחר לחלוטין, לראשונה בחיי יכולתי להיות 'אני' אמיתי, הספונסר שלי הראה לי כיצד הגעתי לתוכנית: לפחות חמישה אנשים שונים - מה שלא הסכמתי להודות שאני, מי שרציתי להיות, מה שניסיתי לגרום לאחרים לחשוב שאני, מי שאחרים חשבו שאני, האני האמיתי. כמה כיף להיות לא מזוייף, ללא שיקולים זרים, בלי הרצון למצוא חן. התחלתי להשתחרר ממה שאחרים יחשבו עלי, הדופק שלי כבר לא טס לשמיים ברגע שהתקרב תורי לשתף, כשמישהו חלק על דברי, לעסתי את הלב שלי פחות, נהייתי נינוח בקבוצה, לא חיכיתי שהיא תסתיים, הרי אין לי סיבה להיות דרוך כקפיץ. מדי פעם אני נתקל בחברים שנוהגים כפי שנהגתי, 'פרשנים', חשוב לי לספר להם כיצד הכח העליון עשה עבורי מה שלא יכולתי לעשות לבדי, מילא את חלקו בהסכם היומי המתחדש בינינו, אני נוכח באמיתות מה שנכתב בהבטחות, נראה כיצד הנסיון שלנו... ורואה בחוש איך תפילת צעד 3 שאני מתפלל מדי בוקר – 'הסר מעלי את הקשיים שלי כדי שהניצחון עליהם יהווה עדות לאלו שאעזור להם'... קורמת עור וגידים ומצילה חיים נוספים. אבאל'ה, תודה על כל מה שנתת לי עד כה, גם היום אבקש ממך ארכה, שתשאיר אצלי בחסדך את מתנת ההחלמה, ואתחייב, שאם תשמרני היום, אשתף בניסיך את ילדיך. לקרוא את סיפורו האישי של הכותב לחץ כאן
|
||
|
ארכיון המייל היומיפספסתם אחד המיילים? מעכשיו אפשר לעבור על כל המיילים היומיים שנשלחו! לחץ כאן
|
||||||||||||||||
אם רצונך שנסיר אותך מהרשימה
