| מייל זה מכיל תמונות, אם אינך רואה אותם - הצג בדפדפן. |
|
||
|
||
| . | ||
|
||
|
בלי בלמים סופת השלגים האחרונה לימדה אותי המון. פעם ראשונה שנסעתי בשלג, בתוך הרבה שלג. במחשבה נוספת לא הייתי קורא לדבר הזה נסיעה. אך בל נקדים את המאוחר. ההתחלה היתה מרגשת, לא פחות. התיאור הזה אולי יראה מוגזם למי שרגיל לראותו יורד לעתים קרובות, עבורי לא. פתאום, משום מקום צנחו להם פתיתי הענק, בלחישה שקטה לכדו את קו האופק בלבן אפרפר סמיך. באלגנטיות מלכותית התערבלו במנוסתם אל הכביש, חוסמים אותו לכל אורכו. לא יכולתי שלא להתלהב. עצרתי בצד, נפעם. התבוננתי בפיסות הקרח יורדות לאיטן, כאילו נשרו הפלומות מאדרתו של אציל כל יכול. רוח לא מלטפת צרבה בקור את לחיי מדביקה להן מהלבן הלבן ההוא ואני שקוע בהתרוממות הרוח תרתי משמע, התמסרתי אל הכפור, עד שנחתתי אל קרקע המציאות, מתוך ידיעה שיש לי עוד לאן לחזור, שלא כדאי להיתקע בצידי ציר עויין סמוך לבני דודינו, חזרתי למכוניתי בצער רב והתחלתי מסע בחזרה אל ביתי, תרתי משמע. הראות שאפה לאפס, סימני הצמיגים של הרכב שזחל לפני נמחקו בשניות, נסעתי לאט, נהנה מהאויר והאוירה, שקט מדהים עטף את הכל. בסיבוב הראשון הכל השתנה, החלטתי לנהוג בזהירות ולהאט עוד יותר, וברגע מצאתי את עצמי בנתיב הנגדי. סובבתי את ההגה במהירות לצד האחר, נאדה. טון וחצי של ברזל לא מושמע החליק ללא שליטה. הרכב נעצר מיוזמתו רק בשוליים, דקות ארוכות הסדרתי את הדופק, עשיתי חושבים, ומסקנתי הברורה היתה שערב ארוך לפני. אמשיך בנהיגה בזהירות כפולה ומכופלת, אנסע במרכז הכביש, אין רכבים ממול (רק בהמשך הבנתי למה - המשטרה סגרה את הכביש.) ואז יהיה לי מרווח להיכן להחליק חשבתי במרירות. במשך כמה רגעים הצלחתי להתקדם לאט, אבל בפניה הבאה, שוב, הרכב הלא ממושמע זז לכיוונים אחרים משנתכוונתי, נכנסתי לסחרור, מעיף שלג מרוסק לכל הצדדים, אוטומטית הפעלתי את כל כובד משקלי על הבלם... ולא הצלחתי לעצור גם הפעם, החלקתי, משכתי את ההגה במהירות ימינה בזמן שגלשתי ללא שליטה שמאלה, וההפך. הדופק שלי הואץ לגבהים מסוכנים. נשמתי בכבדות, ושוב עשיתי חושבים, להישאר באמצע שומקום, לא ניתן, צריך להתקדם, נפלה ביד ה' כי רבים רחמיו. לחשתי פרק תהילים חזרתי על תפילה השלווה כמו מנטרה, התפללתי שוב ושוב את תפילת צעד שלוש - אני מעמיד עצמי לרשותך, לבנות עימי ולעשות אתי ככל שתחפוץ, שחרר אותי מכבלי... ובאמת השתחררתי, התחלתי לחשוב מחוץ לפחד. הבנתי שיש משהו שגוי בהתנהלות שלי, ראית מכוניות אחרות נוסעות יותר מהר ויותר בטוח, שמתי לב שגם בירידה הגדולה (למעלה משתי קילומטר, אבאאאאא) לא ראיתי שאורות הבלמים של הרכבים שעקפו אותי דולקות... הבנתי שבשלג לא כדאי לנסות לעצור, המלחמה בקרח אבודה מראש. חבר הסביר לי שכשהגלגל ננעל כדאי לתת מעט גז להחזיר את האחיזה בכביש. ללכת קדימה, כח המנוע יעבור אל הגלגלים באופן הנכון... בקיצר, לעשות הפוך... אתה רוצה לעצור את הסחרור? תתקדם...רוצה להפסיק להחליק תן גז. האמת, מתאים לי. איזה כיף לי שאני מכיר את זה מהחיים... וכך בניגוד מוחלט לאיך שהרגשתי, למה שרציתי. העברתי להילוך נמוך, למרות שהרגל רעדה לי, סילקתי אותה מדוושת הברקס, וחזרתי לעצמי בקול – בלי ברקס רק גז, היה לי לא קל. השכל הבין שרק כך ניתן לנסוע, הרגש רצה את השליטה, האינסטינקט היה ללחוץ על הבלם. אני לא זוכר אירוע בו כל כך פחדתי וכל כך מסרתי, לא אחרי, בזמן אמת. - - - - - - - - - - למרות שאני ב"ה זוכר מהיכן באתי, כבר הרבה זמן שלא הרגשתי את חוסר הכח כמו בתחילת הדרך, את התחושה של גלגלים 'מפרפרים' לשום מקום על הקרח... את התחושה שאני לא יכול עם לא יכול בלי ואני תקוע לא יודע מה הצעד הבא, חוויתי לא מעט במשך השעתיים + שלקחה הנסיעה, שעתיים של תזכורת וחיבור מיוחד במינו למקור הכח שלי בשנים האחרונות, אחרי כמה דקות כבר הייתי דרוך פחות, יכולתי לנסוע בהנאה. לאט. בזהירות, בלי ברקסים. התקדמתי. אבל מעל לכל אני חייב להודות, החוויה המלמדת הזו היתה שווה. אני מודה לאבאל'ה בשמיים עליה, כי אני צריך את התחושות הללו בחיי, לזכור שאי אפשר לבד. שלא נרפאתי. שבסך הכל קיבלתי הקלה יומית. אין הרבה דברים שיכולים היו להחזיר אותי לתחושות הללו כמו הצעידה בשלג. תודה, אבא. ותסיר מחיצת הברזל... אהבתי (מאוד) כי ישמע ה'... את קולי תחנוני, כי הטה אוזנו לי... אפפוני חבלי מוות ומצרי שאול מצאוני, (אוהו, ועוד איזה שאול ומוות) צרה ויגון אמצא... אנא ה'. מלטה נפשי. געיתי בבכי של תודה. זכרתי מהיכן באתי. המילים, חנון ה', שובי נפשי למנוחיכי, כי חלצת נפשי ממות, את עיני מדמעה, את רגלי מדחי. קיבלו משמעות חזקה ביותר, כשנזכרתי. ביום האחרון של ימי הדין, היום בו נכתבה 'הפתקא'. זהו היום בו לפני תשע שנים חציתי גבול נוסף בדרך לשאול, אביזרייהו עם א"א ל"ע. תוכ"ד אבא שלי התקשר לאחל לי פתקא טבא...ואני אדיוט שכמותי חשתי על גג העולם... אני לא יודע להסביר את זה עד הסוף, אבל היה משהו מרגש ומטריף במיוחד, להיות במצב בו הייתי ולדבר עם אמא שלי על עניני החג... סוג של מרד. כילד קטן המוציא לשון... רעדתי מהתרגשות במה אשיב לה', חשתי בצמרמורת מחיה נפשות כשנהמתי מעמקי ליבי את 'הפתחת למוסרי', החזן מזייף במרץ, ולא מעט מהמתפללים פורצים בצחוק למראה הנענועים המשונים שלו, בי, ההתרחשות לא נגעה, התעופפתי למעלה, מוריד את הד' מינים לארץ ומרגיש את חסדו יורד עימם. אכן, יסר יסרני י'ה ולמוות לא נתנני. אודך ה' כי עניתני ותהי לי לישועה. גם בהושענות, התרגשתי והרגשתי, לא ראיתי דבר מלפני, הדמעות טשטשו את האותיות, המילים קפצו לי ולא אחזתי בקצב הציבור, אבל לא היה לי אכפת, הייתי מתחת לטלית עם מציאות חדשה, כל הקפה הרגישה כקליפה נוספת שנושרת, תפדנו מכל נגע ומחלה... לקחתי את הערבות ובקשתי רחם נא קהל עדת ישורון, וחשבתי על אחי למחלה ולפתרון הזקוקים לישועה, שמעתי את החזן זועק מבשר ואומר, וידעתי שאמת הוא אומר. אכן, אומץ ישעך בא. גם אחרי שהייתי נקי, בהחלמה, היו שנים שהתפללתי בהושענא רבה בבית. חובט ערבותי בעצבות בסוכתי. מבוייש ממעשי. רק כל יכול מסוגל להוציא איש כמוני מהמקום בו היה, אין ביכולת האנושית להכהות את הטירוף ולגרום לשכמותי להופיע ביום כזה בתפילה כזו. תודה לך אבאל'ה יקר שפתחת לי אוצרך הטוב, את שערי דמעה. ויהיו דברי אלה אשר התחננתי לפני ה', קרובים אל ה'...יומם ולילה, לעשות משפט עבדו... דבר יום ביומו... יהי רצון... שתסיר מחיצת הברזל המפסקת ביני ובינך. לקרוא את סיפורו האישי של הכותב לחץ כאן |
||
|
ארכיון המייל היומיפספסתם אחד המיילים? מעכשיו אפשר לעבור על כל המיילים היומיים שנשלחו! לחץ כאן
|
||||||||||||||||
אם רצונך שנסיר אותך מהרשימה
