| מייל זה מכיל תמונות, אם אינך רואה אותם - הצג בדפדפן. |
|
||
|
||
| . | ||
|
||
|
פרשת וארא מאת: הרב משה ארז דורון הנה הם באים, הקולות המגנים: "אתה משתוקק לרע, אתה שייך לרע, אתה לא באמת קיים בשום מקום שבעולם". הנה זה מגיע שוב, כמו תמיד. וזה נשמע לי כל כך משכנע עד שאני נגרר להאמין בזה. ולשקוע. לשקוע. בתוך תוכי אני מאמין שאני רע. עובדה. אף אחד לא ראה אותי באמת אף פעם ואף אחד לא רואה אותי גם היום. כל האנשים הכי קרובים לי, התנהגו תמיד באותה צורה. גם אם הם היו בשבילי הדבר הכי חשוב, יום אחד הם פשוט קמו ונעלמו. הייתי בשבילם אוויר. לגמרי ברור שזה מה שיקרה גם עם כל מי שקרוב לי היום. ואם זה לא יקרה, אני אדאג שזה יקרה! אני אעשה הכל כדי להוכיח שהאמת היא שאני אפס. וכשהם בסופו של דבר יקומו וילכו, אני אומר לעצמי: אתה רואה? תמיד ידעת שזה מה שיקרה וזה באמת קרה. בתוך תוכי אני כועס ולא יודע למה. לפעמים אני מנסה להתגבר על הכעס בהסברים מלומדים וזה לא עוזר בכלל. לפעמים אני מנסה לספר למישהו למה אני כועס, אבל לאף אחד אין באמת כוח לשמוע ואז אני שוב מתכנס לתוך עצמי, רוצה למות. ומה זה משנה אם אני חי? לא רואים אותי, אז למה לחיות? הכי גרוע זה כשכולם אומרים: אבל תראה את המציאות, הנה ההוכחות שאתה טוב. וההוכחות האלה רק מכווצות אותי ומרגיזות אותי. ברור לי שהכל שקר. המציאות היא אבק, היא איננה. ...אוי לי כי נדמיתי, דימיתי, דיממתי. הדמיון השחור, כמו נהרות של דם, שוטף את כולנו. הבעיה היא שאנחנו חושבים שזו המציאות, שמוכרחים להישטף בזרם הזה, שאלו הם החיים. גם במצרים דימו האנשים כי כשם שהיאור הוא מקור חיותם, כך מחשבותיהם השחורות הם עצם החיים, כי אין באמת דבר מלבד בדידות, והמוצא היחיד ממנה הוא אש הכעס ושאר מילוי צרכים גס. אבל אהרון בא ומכה ביאור. פתאום מתגלה: זה בכלל לא מים נקיים, זה דם וזה מגעיל! כל מה שנדמה כמציאות וודאית אינו אלא שטף עכור של דמיון! "ועל כן הראה למשה זאת במופת הדם שצריכין להעניש את המצרים בדם להפוך כל המים שלהם לדם, להראות להם שאין לחכמים שלהם שום דעת ושכל אמיתי כי אצלם נפגם כל הדעת הזה עד שנתהפך לדם שהוא בחינת פגם המדמה". "מה שהיה הוא שיהיה". גם אנחנו אומרים לרע טוב, לדם מים. אבל משה שב וישוב ביתר שאת, ויכה את נהרות הדמיון עד שנמאס בהם כשם שמואסים בדם. שחר הגאולה מתחיל בתוכנו. נהרות הדמיון יגלו את אפסותם ואנחנו נמאס בהם לנצח. הלב כבר שומע את קול הגואל, "כי דבריו חיים וקיימים, נאמנים ונחמדים, לעד ולעולמי עולמים. והם מחיים בכל עת, בכלליות ובפרטיות לכל אחד ואחד בכל מקום שהוא, והם מגיעים גם אליך בפרטיות גם עתה, איך שהוא, איך שליבך סחרחר, איך שמעקמים ליבך" "כי עדיין השם עימך ואצלך, ואיך שיהיה, איך שיהיה, יהיה לך תיקון בוודאי. כי לא יזנח לעולם א-דוני" ("עלים לתרופה מכתב שע"ו) _____________________________ פרשת שמות מאת: אסירותודה הם נולדו לתוך מציאות סזיפית, לא הכירו שום דבר אחר, הזיכרון המוקדם של ההורים של ההורים שלהם היה מעורפל, לא היה פנאי לשום דבר אחר, לא היה להם מושג מהי תחושה של בן חורין כשם שלא ניתן להסביר לעיוור צבעים מהו צבע אדום... משוללי בחירה הם סבלו בדומיה, קיבלו על עצמם את הדין. ואז הוא הגיע, גבה קומה, מרשים. עם נוכחות. קשה היה להבין מה הוא אומר, המתאמץ שמע אותו מכריז שהוא כבר לא בורח. למרות שהוא מבוקש על רצח ומחוסר ברירה נאלץ להעלם לפרק זמן ארוך, יודע שיש לו תפקיד. לא רצה בו, לא בחר אותו. ניסה להתחמק ממנו ככל יכולתו. לא הפסיק להתווכח אך המציאות הזו נכפתה עליו. זה לא קרה מהר, לקח להם זמן, משהו בדברים שלו היה מוכר, למרות זאת הם ביקשו הוכחות, וקיבלו. ההתלבטות היתה גדולה, מצד אחד, ההבטחות קרצו להם, חסל סדר יום נורא שכזה. מצד שני, עם כל הקושי זה מה שהכירו מקטנות, החשש מהבאות היה גדול גם הוא, לא מעט מתנגדים היו למהלך, זה לא הזמן, עוד לא. הפור נפל. הולכים על זה. האכזבה היתה מיידית, הצער הוכפל, אין הרבה דברים כואבים יותר מנפילה מפסגת תקווה עצומה אל קרקע מציאות נוקשה. המצב הקודם הפך באחת למשא נפשם של כל הנוגעים בדבר. כל המתנגדים שיישרו קו, הגיחו כעת בטענות 'אמרנו לכם', הכאב היה גדול מנשוא. למרות כל המידע המוקדם על המהלך. משפט המחץ 'נרפים אתם נרפים', וההכרעה – אין יותר תבן, תמצאו אותו לבד, המפגש עם המציאות גבה מחיר גבוה, האמונה של משועבדי מצרים נחבטה בשבט הנוגשים, הם צרבו כל כך בבשר החי עד שגם הבשורה הגדולה ביותר, 'הפקוד יפקוד' דהתה, אפילו משה הרהר אחר מידותיו של בוראו ושילם על כך. - - - - - - - - כשבאתי לתוכנית הייתי מרוסק, פגשתי אדם שלא היה כבד פה בכלל, הוא טען שזה אפשרי, פיקפקתי, הוא סיפר על הצלחתו, האמנתי לו, הרוח שבו נראתה לי כאחיזה בזנב נחש ההופכת אותו למקל, החלטתי לצעוד למשך 24 שעות. בהיתקלות הראשונה שלי, בתוך שעות מההחלטה על שינוי, קרסתי. רציתי לברוח, הכי רחוק שיש, הצטערתי שהייתי צריך לקושש... אני לא היחיד, רבים מהחברים המתחילים לצעוד משתפים על קשיים שלא היו קודם, החום הלוהט של כור ההיתוך שצרב בנו, אזור הנוחות שאנו מורגלים בו מועדף על ידינו כמעט תמיד, אלה הם האינסטינקטים הפצועים שלנו. נאמין, לא לראש החולה, אלא להבטחת 'הפקוד יפקוד', ננתק את המעשים מהמחשבות והרגשות. נעשה את הפעולה ואז נזכה ליציאת מצרים הפרטית שלנו. אמן. "האמונה מתחילה במקום שבו השכל נגמר" |
||
|
ארכיון המייל היומיפספסתם אחד המיילים? מעכשיו אפשר לעבור על כל המיילים היומיים שנשלחו! לחץ כאן
|
||||||||||||||||
אם רצונך שנסיר אותך מהרשימה
