אחד מספר לחברו: "אני ואשתי היינו מאושרים במשך 20 שנה!"

החבר שואל: "ומה קרה אז?"

האיש משיב: "ואז נפגשנו..."

האם אפשר לסלוח לאדם שגרם להרג של כל בני משפחתך?

לצפיה בוידאו לחץ כאן

אם אפשר לציין את הפלוס הגדול ביותר אחרי הנקיות בהחלמה, זוהי ללא ספק האפשרות הנפלאה ללמוד לזהות את מנגנוני ההפעלה שלי. אני לומד כל הזמן להבין כיצד הדברים קורים בתוך הראש שלי, איך פועל מנגנון ההצתה שמפעיל את המרעום שמפוצץ את חומר הנפץ. אני משתתף בקורס מתמשך לחבלני משטרה ולומד לזהות את כל סוגי המטענים וניטרולם.

אם פעם הייתי נכנס ללא יודעין לשדה מטענים ומפעיל אותם עלי ועל כל סביבותי, אני לומד היום איך לזהות כבר מרחוק את הזירה ולהתרחק ממנה כמטחוי קשת.

להבדיל מפצצות אמתיות שהאינסטינקט הקיומי גורם לברוח מהם, אני נוטה להמשך אל תוך מצבים שמסוכנים עבורי בחיי היום יום. פגמי האופי שלי מתחילים לעבוד במלא המרץ דווקא במקומות הכי מסוכנים בשבילי. כמו למשל כשאני מזהה פגמי אופי אצל הילדים שלי שגם אני סובל מהם. דחף פנימי זורק אותי להגיב שם ביתר עצמה. כל אישיותי נזעקת כדי לעזור להם כביכול ולהציל אותם מאותן תכונות מרגיזות כל כך. אבל מה לעשות והאמת הכואבת היא שאני מוציא את התסכול ממי שאני עליהם. התוצאה היא שלא די שאינני מציל אותם מאותם פגמי אופי אלא שאני מעצים את הפגמים ומוסיף עליהם שמן למדורה.

למדתי לשחרר בדיוק באותן נקודות בהן אני רוצה להיאחז, דוקא שם אני חייב להרפות, לשחרר כי אני לא רוצה לשחרר. כשאני עושה את זה אני זוכה לשחרור מהאובססיה ומאותן פגמים. ההתבוססות בתוכן מעצימה אותן יותר. גם אם בשעת מעשה זו נראית הפעולה הכי לא סבירה, לאחר זמן כשהמח נרגע אני מבין שנהגתי כראוי. יתכן מאד שצריך להגיב מול סיטואציות אבל די ברור לי שעם מניעים חולים ומאובססיה לא תצא תועלת. במקרים כאלה התועלת שבאי התגובה גדולה לאין ערוך.

חבר חדש כותב:

אני בוכה עכשיו באמת. אני עצוב, מאוד עצוב, אני לא חושב שאני צריך להגיד למה...

המון רגשות מתחלפות בי כל הזמן והמכנה המשותף לכולם הוא שינאה עצמית נוראית.

התחלתי להתקדם, עשיתי קצת טלפונים וחשבתי שאני בכיוון הנכון. שרדתי 18 יום נקי, יום וחצי של מלחמות ונפילות ומעידות וטלפונים לחברים ו... אני כאן, שפל ומושפל, עצוב ומדוכא, רע לי, מר לי.

החבר 'אדם יסודו' כותב:

איי, לא נעים בכלל. אני זוכר את הנפילה הראשונה שלי אחרי שהגעתי לתכנית אחרי 180 יום. היא לא הייתה דומה לאף אחת מאלפי הנפילות שהיו לי עד אותו יום. הכאב החד פילח את הלב בלי רחמים. הרגשתי מושפל עד עפר כמו ילד סורר שנשלח לפינה מול כל הכיתה. היינו אז כמה חברים שהתחילו יחד את העסק הזה במסגרת שמור עיניך והרגשתי כמו גדול את חוויית הנקיות המשמעותית הראשונה בחיי. זה הרים אותי לגבהים דמיוניים. לא האמנתי שתתכן נפילה שוב. והיא הגיעה בסערה ריסקה אותי ללא רחמים על קרקע המציאות הקשה. משפילה לי את האגו.

למחרת עליתי לקבוצה ובקול נכאים של קדוש מעונה שיתפתי את החברים בדרמטיות על הנפילה. התבוססתי בתוך הררי רחמים עצמיים ומתוכם שמעתי את הברותיהם המעודדות של החברים. והתחלתי שוב פעם לעלות על דרך עד לנפילה הבאה בתור אחרי 4 חודשים. בכל הזמן הזה התקדמתי עוד כמה צעדים והרפיתי. לא ממש הפנמתי שהתכנית עובדת אך ורק כשעובדים אותה. רציתי לרצות לעשות את הפעולות אבל לא תמיד עשיתי. כשעשיתי אותם בזמן זה עבד יופי. קיבלתי אנרגיות של החלמה שהעיפו אותי למעלה ואפשרו לי לחוות את החיים בצורה מדהימה. אבל כמו להרגיז משהו בפנים איבד את המומנטום אחרי תקופה ושעון העצר החל את מסעו לקראת הנפילה הבאה. עוד 3 חדשים ועוד 9 חדשים ועוד ועוד.

אין ספק שהנפילות שבתוך התכנית כואבות הרבה יותר. הגוף שכבר התחיל להתרגל לחיים נקיים בלי סם חוטף שוק בכל פעם מחדש כשהוא נאלץ לחזור לשימוש סדיר... הנפילות גם כואבות יותר משום שכבר חווינו את הדרך החוצה והתסכול גדול מכך ששוב הגענו למקומות שלא רצינו להגיע אליהם. אבל יחד עם זאת כבר יש את אותה תקווה שמתחילה לנבוט בתוכנו. האמונה בכך שיש סיכוי, שאנו לא חייבים להישאר כל חיינו במצולות היגון והכאב. טבעה של התקווה שהיא נותנת כח להתחיל שוב מחדש.

עובדה שמעבר לכל דמיון, כנגד כל סיכוי, על אף הייאוש הנורא ולמרות שהייתי כבר בטוח שהתכנית (שלא עבדתי כראוי) אינה בשבילי. אלוקים אוהב שב לחייך אלי כבר במשך 185 יום נוספים וחיוכו הולך ומתרחב מיום ליום.

יש סיכוי חבר יקר,

אוהבים,

שתמשיך בדרך ההחלמה למרות הנפילה.

והחפץ חיים זצ"ל (כלל ו' סקי"ד) העיר בזה שאע"פ שבשאר איסורים כגון לעבור במקום שיש שם ריח של עבודה זרה ויש לו אפשרות ללכת בדרך אחרת יש מאן דאמר דאפשר ולא מיכוין שרי, מכל מקום בענין הסתכלות בנשים פשיטא לה לגמ' דבאפשר ולא מיכוין אסור ואפי' רשע מקרי, דבעריות כיון שנפשו של אדם מתאווה להן ומחמדתן צריך להחמיר יותר וכו' ע"ש. ורק אם אין לו שום אפשרות אחרת והוא מוכרח להכניס עצמו למקומות אלו, ע"ז באו כל העצות הגדולות שיועילו לו לנצח את היצה"ר ולדחותו בשתי ידים.