אם הבעיה שלך היא כסף ואין לך כסף אז אין לך בעיה, לא?

לצפיה בוידאו לחץ כאן

דמעות. תמיד הן מלוחות, אבל לפעמים יש בהן מתיקות. ככה זה אצלי. יש דמעות שאני מצפה להן. הן בונות אותי. וזה מה שהיה לי שלושה ימים. דמעות. מתוקות. מבריקות. בונות. בית חדש. מנגנות לי בלב ללא הרף את המילים של השיר הידוע: "ריבונו של עולם אני יודע שבית המקדש השלישי אינו בנוי מאבנים הוא בנוי מדמעות, ואם כל מה שאתה צריך רק עוד דמעה אחת, בבקשה קח את שלי".

הפוסט הזה נכתב על דמעות ועל הסיבות להן. בשורות הבאות אנסה להעביר אליכם מקצת מחוויותיי בכנס העולמי של המכורים לתאווה שהתקיים השבוע בישראל. זו לא הפעם הראשונה שלי בכנסים, השתתפתי בכמה וכמה מהם, חוויתי כל מיני דברים מרגשים, אבל שומדבר לא היה בסדר גודל שכזה. שלושה ימים אינטנסיביים של מפגשים, מסרים, חיבוקים, שיתופים, ארוחות דשנות והכל סביב החלמה. עשרות רבות של אנשים מכל קצווי תבל עם עשרות שנות ניקיון כל אחד וכאמור הרבה הרבה דמעות.

ממתי שאני בהחלמה, ברכת שהחיינו עושה לי פלאות. בר"ה, ביום כיפור, בסוכות, בליל הסדר.. "סתם" הלל של ראש חודש או פרי חדש שאכלתי לראשונה.. ומהיום גם בי"א טבת. יחד עם מאות אנשים בירכתי עם יושב ראש הכנס העולמי של SA בישראל את ברכת "שהחיינו. וקיימנו. והגיענו. לזמן. הזה". הוא (יו"ר הכנס), התייפח. בקושי נשם. עצר בין מילה למילה כי לא היה לו אוויר. ההתרגשות הפכה את הוושט שלו לקשית צרה שהפכה כל אות לצרחה מפלחת עצמות שהחיינו... וקיימנו... והגענו.. שמעתי (לא ראיתי כלום. אי אפשר לראות עם דמעות), לא אחד ולא שניים שאמרו "אומיין". זה לא משהו שאני הולך לשכוח עוד הרבה זמן. לדעתי, גם לאדם שחולה בדמנציה, "השהחיינו" הזה יהדהד בתודעה..

אכלתי ארוחת ערב (איזה אוכל. דלישע'ס) עם אחד החברים הוותיקים בתוכנית נקי יותר מ 24 שנים.. לפני עשרים שנה בביקורו בישראל הוא הניח את יסודות החברותא בישראל על ידי מפגש עם עוד שני מכורים לתאווה. (הוא פשוט פחד להיות בישראל בלי מפגש...). האיש הנהדר הזה שאל אותי "תגיד, כמה אנשים יש פה?", עניתי לו שלמיטב ידיעתי ישנם קרוב לשבע מאות.. (ביום שאחרי הגיעו עוד, אבל בל נקדים את המאוחר), הוא שאל כמה מהם מישראל אמרתי לו שקרוב לחמש מאות.. לא סיימתי את המשפט, הוא פרץ בבכי ולא היה מסוגל להירגע! עבר לידינו איש שלא שם לב מה קורה, בא ללחוץ לו את היד, הוא קם, ניגב את הדמעות, לחץ לו את היד וחייך אליו, והתיישב. ואז שוב פרץ בבכי בלתי נשלט.. שוב בא אליו מישהו, ושוב בכי... זה חזר על עצמו כמה פעמים. חיוך ובכי.. דקות ארוכות להתעשת ולהצליח לסיים משפט שלם: "מה שאבא שלנו עושה למענינו"..

כמה דקות אחר כך ראיתי בנאדם מקסים עם כמעט חמש שנות ניקיון, עומד מול שבע מאות אנשים ומודה לשמור עינך.. כן, לא טעיתם. "הגעתי לSA דרך שמור עינך.. מגיע להם מחיאות כפיים על העזרה שלהם"... הוא ניפח בלון ופוצץ אותו. ואז עוד אחד ועוד אחד.. בבלון האחרון שפוצץ על ידו היה איש קטן מפלסטיק... זה אני.. ילד קטן ומופחד מהחיים.. עטוף בבלונים שהוא מנפח ואז מפוצץ אותם..

אחריו שמעתי מסר מבחור בן 19.5 מאס א טין - אגודה שנוסדה למען ילדים של מכורים - שש שנים הוא בתוכנית.. (מגיל 13.5), אין אחד באזור בו ישבתי שנשאר אדיש לתחושות האשמה שלו על השימושים של ההורים שלו.. "כעסתי על הכאוס בבית".. "הסתגרתי בתוך עצמי", אמר ועורר בי המון מחשבות על הילדים שלי... ברמקולים הושמע דבריו של חבר תוכנית מאירן שהעביר מסר בשידור חי בסקייפ (בהמשך שמענו שהם מאוד רצו להיות בירושלים, אבל ידעו שיהרגו על ידי השלטון), ולאחריו עלתה לדבר אשת מכור שלמדה לחיות עם בעל משומש ואומרת קבל עם ועולם בפה מלא: המעשים שלו הם שליש מהסיפור, השקרים, משבר האמון הם שני השלישים האחרים.. אני אוהבת אותו כמו שאני שונאת את המחלה שלו".. תאמינו או לא, שמעתי אפילו לא יהודי שאמר: "ברוך ה' (בעברית) אלוקים שלח לי שוטר שעצר אותי באמצע שימוש בפארק ציבורי והביא אותי לתכנית"..

אוח, ואז הגיעו הריקודים. אין דברים כאלה. החברות.. השמחה.. יהודים וגויים מקפצים יחד "אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמיים".. היה איזה איבן אחד, או דימיטרי, או סרגיי, אני כבר לא יודע איך קוראים לו, גבוה ורחב כמקרר שעמד נטוע באמצע המעגל (אם אפשר לקרוא לדהרה הזו מעגל) ונופף בידיים וברגליים לכל הכיוונים. תאמינו לי שכשהוא התחיל לדהור כקטר אף אחד לא עמד מולו.. רכבת ההחלמה שכזו...

ראיתי חבר SA בשם דייגו או סבסטיאן ממכסיקו (אולי מספרד או פורטוגל, לא סגור על זה), שמשהו ברגליים שלו לא הסתדר עם המוזיקה החסידית והוא השתטח כל כמה רגעים על הרצפה, ובכל פעם התרומם מחדש והמשיך לקפוץ כאילו כלום לא קרה.. "מי שמאמין לא מפחד".. ראיתי גויים עפים באוויר "בה' מֶלֶך, ה' מָלָך ה' ימלוך"... טקסנים שרקדו קדאט'שקה ופולנים שאירגנו את השורע'ס.. "כי תעבור במים אתך אני, ובנהרות לא ישטפוך"... ימין ושמאל קדימה ואחורה... הניעו את מאות האנשים כאילו הם באמצע ההקופע'ס של תולדות אהרן... למרות שהאירוע לא היה דתי, אף לא אחת ממאות הנשים לא הצטרפה לריקודים! איש לא ביקש או אמר להן מילה. כשהנשים הדתיות הלכו לצד ורקדו מבעד למחיצה הן הלכו בעקבותיהן. אחת הסוגיות המורכבות שקיימות ב SA ישראל נפתרה ללא התערבות יד אדם. רצונו נעשה. ה' היה שם.

לא חוויתי שם רק שמחה, היו לי גם רגעים כואבים מאוד. עם דמעות מלוחות מאוד. פגשתי את אחד המשתתפים בפגישה ההיא מלפני עשרים שנה. הוא סיפר לי שאחרי חמש שנים הוא חזר לשימוש... אחרי מאמצים הוא הצליח לחזור לדרך רק בשביל להתרסק אחרי עוד חמש שנים.. חיבקתי אותו ובכינו יחד. אישה יוצאת דופן פוררה לי את הלב ונתנה לי תקווה עצומה בו זמנית: בגיל 14 היא נכנסה להריון.. מאבא שלה.. ואמא שלה טייחה הכל, וכשהתינוקת נולדה היא מסרה אותה לאימוץ.. גם בגיל 62 היא לא מתייאשת. מאמינה שמתישהו היא תחבק את הבת שלה.. אה, והיא נקייה כבר יותר מ 12 שנים...

היו לי גם כמה וכמה רגעים אישיים משמעותיים וחזקים. בין היתר ביקשו ממני לדבר על החלמה וותיקה. הסכמתי. זכיתי לעלות על הרכבת כמה תחנות קודם. כשהגעתי לאולם וראיתי את שני הדוברים שלצידי (בקבוצות רבות, המסרים היו כפולים ומשולשים), קיבלתי מנה הגונה של אגו: שמו אותי באותה "השורה" של דוברים מעל לשלושים שנה.. אבל אז הגיע הפחד. משתק. ועל הדרך הופך את הבטן.. מה יש לי לומר לידם... טוב, מילא, אני אהיה הדובר הראשון... ככה הם לא "יחטפו" לי את כל הרעיונות על ההחלמה.. בררר..

וכמו תמיד, גם הפעם. תפילה. לאבא אוהב. תהיה איתי. שמת אותי כאן. עזור לי לעשות את מה שאתה רוצה שאעשה. ואז גיביתי את התפילה בפעולה, ביקשתי לדבר אחרון.. שיחטפו.. הכול.. מקסימום אשתוק. וכשהגיע התור שלי לדבר, עם זה התחלתי. דברתי על הגאווה.. הפחד.. ושלימדו אותי להאיר על הסודות.. בדיוק כמו בדרכי הבוקר לכנס: ראיתי מחזה מרהיב – רצועת ערפל בוקר תלויה מעל העמק נשענת על צלע הר מוצל.. על גב ההר, במקום בו השמש האירה, הערפל כבר התפוגג.. האור מפיג את הערפל.. החום מפיג אותו.. כשהניסיון שלי הראה אחרת, לא חששתי מלומר דיעה שונה מצמד "הקליברים" שישבו לצידי. היה לי וואו גדול. הרגשתי שזה לא אני המדבר. היה לי מיוחד. אסירותודה.

רגע לפני סיום הכנס, המיקרופון היה בידיים של נערה בת 16 מאס א טין שאמרה – מול יותר מ 750 (!) איש: היום זו הפעם הראשונה בחיים שלי שלא הרגשתי בדידות. אין סיכוי שנשארה שם עין יבשה. אני מכיר את הסיפור מקרוב יותר משבע שנים, בדרך הטבע אין מצב שהיא היתה יכולה לדבר כך גם מול כיסאות ריקים...

הכנס ננעל במעגל אחד גדול של יותר משבע מאות וחמישים בני אדם שנקיים יחד יותר מתשע מאות שנים... שהחזיקו ידיים וענו לשאגה: מי משאיר אותנו נקיים? א-לי תן בי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם, אומץ לשנות את הדברים אשר ביכולתי ואת התבונה להבחין בין השניים אמן...

ואני, אני עדיין שר - ריבונו של עולם אני יודע שבית המקדש השלישי אינו בנוי מאבנים הוא בנוי מדמעות ואם כל מה שאתה צריך רק עוד דמעה אחת בבקשה קח את שלי.."

עוצם עיניים, שקט... מתחיל לדמיין.

מפנה מהראש את כל הטרדות. מרפה רק לעכשיו, לדקות הקרובות מהמחשבות הכבדות על החיים, על העתיד ועל הצפון בו,מה יהיה עם האובססיה שלי לתאווה, מהתקדמותי בתחומי העניין, טרדות הלימוד וההספקים גם הן נוטשות אט אט את ראשי, השאלה מה ארצה להיות כבר איננה...

נושם עמוק.. פנימה... החוצה.... וחוזר חלילה...

מתחיל לרחף. עולה לאט, בנחת במעלית הדמיונית עוד ועוד. לעיניי נגלה עולם שלם פרוש תחתיי ואני עולה עוד ועוד באותה המעלית, ונעצר.

מתמקד בתמונת נוף בה נשקף מול עיניי חוף ים מרהיב שכף אדם עוד לא דרכה בו, גלים..

תמונה מתחלפת. המון אדם...

מסתכל על כולם ממרום מושבי, ואני בין ההמון, כזה גמד ובלוע בין כולם, לא מורגש כמעט, לא אני ולא טרדותיי. כשאני רואה את עצמי שם, המחשבות כולן חוזרות ומציפות, מדאיגות. אבל לפתע כשאני נמצא כאן למעלה ומתבונן ללמטה, על עצמי, על כולנו הקטנים כל כך, פתאום הבעיות, הדאגות, הסודות, נראים כולם גמדיים, פעוטים, מינוריים, ממש כמוני שם למטה.

פתאום הכל תופס פרופורציה, הכל הרבה פחות נורא, הרבה פחות מאיים. לאן אתה רץ שאלתי... חכה מעט! אבל הוא בשלו.. ממאן לעצור.

הקשיים והדילמות בלימוד קטנים. העצבות והתסכול על הצד האומנותי שנפגע דועך משהו.. אפילו הפחד מפני התאווה, מפני השליטה שלה בי נרגע קצת. הרצון להצליח בכל, המרדף אחרי... אין לי מושג אחרי מה - מאט מקצבו.

חיוך, שלווה!

פתאום ההסתכלות שאני יחיד בעולם, שבשבילי נברא העולם, נותנת מקום לאחרים. ההבנה שאתה לא לבד, שסביבך עולם שלם שנע ומתקדם. אני חלק העולם, בורג נניח, אמנם בורג חשוב שבשבילו נברא העולם אך יחד עם זאת חלק ממערכה שלימה. הבנה שמרגיעה אותי..

זהו, נגמר. מתחיל לחזור, אט אט יורד ללמטה. בדרך, עינינו מצטלבות והוא מבין, עוצר לרגע ומחייך..

חזרתי, רוצה לנצור את הרגע, לתפוס את הכל, ואולי רק מעט ממה שקורה כאן, ממה שקורה איתי - בפרופורציה, ומתוך כך בשלווה!

באשר למדת הסקרנות אשר גם היא בעוכרינו בהליכתנו ברחוב, שמחמת הסקרנות למה שקורה באופן כללי ברחבי העיר משוטטים עיניו בכל הארץ ועי"ז נפגש בכל פינה ופינה עם נסיון של שמירת העינים, ולולי חסרון זה היינו חוסכים מעצמינו אלפי פעמים מלהיכנס למלחמה הזו עם היצה"ר; ע"ז העצה היא (מלבד העבודה בכלליות המדה) – להחליט החלטה גמורה ונמרצת לפני צאתו לרחוב שאין לו שום ענין לדעת מי הולך ברחוב ומה קורה שם אלא מטרה אחת היא לו להגיע למחוז חפצו ותו לא!