|
איזו התרגשות היתה לי לחגוג תשעים יום נקיים. זה היה כל כך לא מובן מאליו, עד שאשתי לקחה אותי למסעדה. אבל לא רק תשעים יום היה לא מובן מאליו, גם שישים יום היה חלום רחוק, וכשהשלמתי אותם אשתי קנתה לי שעון במתנה...
והנה, עובר עוד יום ועוד יום, ואני נקי 901 ימים!
תשעים יום, ועוד תשעים, ועוד תשעים, ועוד תשעים, ככה עשר פעמים תשעים יום, ובסוף עוד יום אחד, היום החשוב ביותר: היום. כי אם היום אני לא נקי, אז כל התשע מאות לפני כן לא ממש עוזרים לי.
אז אני יושב וחושב לעצמי קצת על המשמעות, התהליך, המקום ממני באתי ואליו אני לא רוצה לחזור, המתנות שקיבלתי, הצעדים שעשיתי, ויש הרבה על מה לחשוב והרבה על מה לכתוב, כי מאז שהגעתי לקרקעית של חיי לפני 902 ימים, החיים שלי השתנו במאה ושמונים מעלות (היה לי חשק לכתוב שהם השתנו בשלוש מאות שישים מעלות, מרוב שרציתי להדגיש את השינוי שעברתי...), וזה כבר מזמן לא רק ענין של כן ליפול או לא ליפול, וכבר מזמן לא רק השאלה האם אני נקי היום או לא, אלא הדרך של החיים בה בחרתי.
מה מייחד את דרך החיים בהחלמה לעומת דרך החיים במחלה? אם אני מנסה לסכם את זה בקצרה זה יהיה בערך ככה: המחוייבות שלי לחיים טובים יותר, לא משנה מה המחיר. כי לדרך החיים החדשה יש מחיר, מחיר גבוה מאוד, אבל בעסק כמו בעסק, אני משקיע סכום מסויים כדי להרוויח יותר מכך, וככל שההשקעה גדולה יותר - הרווחים גדולים יותר. אז ההשקעה בחיים של החלמה היא כבדה ויקרה מאוד. זה כולל המון המון שעות של השקעה בתהליך, השתתפות בקבוצות, שיחות עם חברים, התייעצות עם הספונסר ועוד. אבל זה כולל לא רק זמן אלא בעיקר המון עשיה של פעולות שלא נוח לי לעשות והייתי רוצה לוותר עליהם.
אבל ההחלטה והמחוייבות לחיים שפויים כללה התחייבות שלי כלפי עצמי: לעשות כל מה שנדרש כדי להחלים. אין מחיר שהוא גבוה מידי לשלם כדי להישאר בנקיות, ואין קושי שהוא גדול מידי כדי לקיים את המחוייבות שלי לחיים טובים יותר.
אז מה הלאה? השמים הם הגבול. אבל כדי להמשיך להתקדם, יש דבר אחד פעוט שאני חייב לצרוב לי בראש טוב טוב: הכל מתחיל בנקיות. בלי נקיות - אין מפוכחות, אין שפיות ואין הבטחה לעתיד טוב יותר. כדי להישאר נקי, אני צריך להפנים את הצעד הראשון: הודינו כי אנו חסרי אונים מול התאווה, וכי אבדה לנו השליטה על חיינו.
|
