מורה אומרת לתלמיד: "דני, אמרתי לך כבר מיליון פעם תפסיק להגזים!"

המשיכה הארורה הזאת, מתי כבר אוכל להיפטר ממנה ולדעת שזה מאחריי לכל החיים? אין מי שלא השתעשע במחשבות האלו, לפחות ברמה כזו או אחרת. כולנו ציפינו לאיזה גיל, מצב בחיים, שיטה או נס (השלם את החסר, מחק את המיותר), שאחריהם כבר לא תהיה לנו פשוט משיכה לזה ונוכל להסתכל אחורה ולצחוק על עצמנו או לחילופין פשוט להיגעל מהמקום בו היינו. בתור ילד, הציפיה היתה לשלב של אחרי הבר מצוה, כי הרי לא יכול להיות שגם הבחורים המבוגרים והרציניים האלו מהישיבה עושים את זה. כשהציפיה הזאת לא התממשה, היא פשוט נדחתה לזמן שהגיע לישיבה גדולה.

השלב הבא שהיה כבר לא רק בגדר משאלה אלא בגדר של ידיעה ברורה היה כמובן החתונה. המשפט "עד החתונה זה יעבור" - כאילו נכתב עליי, כיון שהיה ברור לי בלי ספק שאחרי החתונה אין מצב שאני ממשיך ליפול. מי בכלל ירצה להסתכל בתמונות המגעילות האלו כשהוא יכול לקיים יחסי מין עם אשתו? וכמובן גם כאן התאכזבתי אבל לא איבדתי תקווה. אולי הפסדתי בקרב, אבל אנצח במלחמה. אולי אני עדיין מתמודד עכשיו, אבל יגיע הזמן שבו זה יהיה מאחריי כל העסק הזה.

ומה שעזר להזין את התקווה הזאת היו התקופות של הנקיות. בדיוק כפי שכדי ליצור רשת אי אפשר להסתפק בחוטים וצריך גם חורים, כך גם המצב שלי החמיר דוקא בגלל התקופות של הנקיות. פעם בכמה זמן הייתי זוכה לתקופה שבה התאווה לא הפריעה לי, ואז הייתי בטוח שזהו זה, ניצחתי. הנה, עובדה שאני כבר לא נמשך למין והכל בסדר (עד הנפילה הבאה).

מה היתה הבעיה שלי בכל הזמן הזה? חוסר הבנה בסיסי בנוגע לעובדות החיים ולדרך שבה אלוקים ברא אותנו, מה שגרם להתמודדות בגיזרה הלא נכונה. העברתי את כל צה"ל לגבול הצפון, בזמן שהמלחמה בכלל התרחשה במנהרות בגבול עזה. ניסיתי להגיע למצב שבו אני לא רוצה תאווה, ולא הבנתי שזה לא הנקודה בכלל. הרצון עצמו הוא טבעי. אלוקים ברא אותי עם הרצון הזה והוא יישאר איתי לכל החיים. בלי הרצון הזה והמשיכה זאת, לא היה המשך וקיום לעולם שלנו. קיום יחסים זה לא איכס ולא מגעיל, והמשיכה לכך היא הדבר הכי טבעי שיש. אם יש מישהו שלא נמשך - הוא היוצא מהכלל ואצלו הבעיה, לא אצל כל השאר.

אז מה, פשוט להמשיך ליפול כל החיים? לא ולא! זה לא מה שאמרתי. מה שאני מנסה לומר זה שהרצון עצמו הוא טבעי, אבל מה שעושים עם הרצון הזה - כאן מתחילה העבודה. האם אני עושה כל מה שאני רוצה, או שאני מתגבר על הרצון. להתמקד בניסיון להפסיק לרצות תאווה זה מתכון לכישלון מראש כיון שאין סיכוי לכך. יתירה מכך: זה מתכון לכך שהמצב יחמיר כי כל פעם שהרצון יחזור (והוא הרי יחזור בוודאות) ארגיש רע עם עצמי "איך לעזאזל אני רוצה דבר כזה נחות", מה שיוביל רק לנפילות נוספות.

לכן, אני משתדל להפנים שהמשיכה היא טבעית, אבל התפקיד שלי הוא לוותר על כך. ישנם הרבה דברים כאלו בחיים שבהם המשיכה הטבעית היא לא בריאה ואנחנו צריכים להתגבר על עצמנו. אנחנו רוצים להישאר לישון אבל קמים לעבוד (קשה), רוצים לאכול שוקולד אבל מוותרים ואוכלים משהו בריא, וכן הלאה וכן הלאה. בכל המקומות האלו אנחנו מבינים שהרצון הוא טבעי, ויחד עם זה יודעים שאנחנו לא חייבים לעשות כל מה שאנחנו רוצים. זה בדיוק אותו דבר עם התאווה. אנחנו רוצים - אבל לא עושים כל מה שאנחנו רוצים.

הצעד האחד עשרה מציע: "חיפשנו בדרך של תפילה והרהורים לשפר את הקשר ההכרתי שלנו עם אלוהים, כפי שאנו מבינים אותו, כשאנו מתפללים רק לדעת את רצונו מאיתנו ומבקשים את הכוח לבצע זאת."

אותנו לא צריך ללמד תפילה. או שבעצם דוקא כן? כי התפילה שעליה גדלנו היא ברוב המקרים לא התפילה עליה אנחנו מדברים בצעד הזה. לא מדובר כאן על תפילה של חובה, אותה תפילה שנעשית כדי לסמן V במשבצת של שחרית וכן הלאה, אלא תפילה שאם אין לה מהות פנימית - אין בה שום טעם.

למעשה מדובר כאן בשינוי גישה לגבי כל הענין של תפילה. גם מצד מה שאנחנו מבקשים וגם מצד הדרך שבה אנחנו מבקשים. אנחנו לא מגיעים מתוך גישה שאלוקים חייב לנו אלא אנחנו עושים את המוטל עלינו ומבקשים ממנו לעשות את השאר, אבל מתוך קבלה שהתוצאה כפי שהוא יחליט היא הדבר הטוב ביותר עבורנו. אנחנו גם לא מתפללים מתוך חובה כדי לצאת ידי חובה אלא מתוך הלב שלנו.

אין שום חובה להתפלל בצעד ה-11 דוקא סוג כזה של תפילה ולא אחר. זה יכול להיות תפילה בלי מילים, זה יכול להיות פרק תהלים וזה גם יכול להיות התפילה של שמונה עשרה. הענין הוא למצוא משהו שאנחנו מתחברים אליו ולבקש באמת.

אבל יותר מזה: התפילה הזאת מלווה אותנו במשך היום. כאשר אנחנו נתקלים בקושי, אנחנו יכולים לעצור לשתי דקות ולפנות לאלוקים בבקשה שיתן בנו את השלווה כדי לקבל את רצונו, ושיעניק לנו כח כדי לעשות את המוטל עלינו.

אז בפעם הבאה שאתה מרגיש קושי, בין אם בנוגע לתאווה ובין אם זה בנוגע להתמודדויות החיים הרגילות, תעצור ותקדיש שתי דקות (כן, 120 שניות) לתפילה והרהורים. אחר כך תכתוב בקצרה את החוויה שלך מהתפילה הזאת.

וע"ז בא הגר"ח פרידלנדר זצ"ל וחידש לנו עצה נפלאה (ומובא במאמר "דרך של עלייה" בספר שפתי חיים – מועדים ח"א), דבמקום לנקוט בהפעלת כח בצורה שוללת, צריך לגשת למצוה זו בצורה חיובית, להגביר בעצמו רצון ותשוקה לא להסתכל מתוך ידיעת הלב על גודל הזכות ועוצם הקדושה שיזכה עי"ז בכמה ענינים. 

ובצורה זו סרה ההתנגדות הפנימית, שעתה המאבק אינו בין הנאה מסויימת לוויתור על אותה הנאה, אלא המאבק הוא בין הנאה זו לבין הנאה אחרת. ואין לשער כמה עצה זו מיקלה ומרפה את קושי הנסיון, שתחת הרגשת הפסד כביכול של הנאה שפילה ובזויה של רגע אחד, הוא ממלא את סיפוקו בהרגשת אושר אמיתי ושמחה רוחנית.