מטופל אחד מספר לרופא שלו, "שמע, המתח בבית פשוט הורג אותי!"

אני אתן לך עצה כדי להוריד את המתח", מציע לו הרופא, "כל בוקר תרוץ עשר קילומטר ואחרי שבוע תתקשר אליי ותספר לי איך אתה מרגיש."

אחרי שבוע, אומר הרופא למטופל דרך הטלפון, "אני שמח לשמוע שהכל בסדר אצלך, איך המצב בבית?"

צוחק המטופל, "איזה בית, אני כבר שבעים קילומטר משם..."

ערנות היא הישג יומיומי. אנו מתאמצים להיות תמיד ערניים ומוכנים להגיב על אותות מצוקה. אין זה אומר שעלינו לחיות בפחד לא הגיוני שמשהו נורא יקרה לנו, אם לא נהיה על המשמר למשך רגע אחד; אנו פשוט נוקטים צעדי זהירות.

ההתמודדות שלי בהחלמה עברה הרבה שינויים מאז הגעתי להחלמה. אם בהתחלה הייתי בטוח שכל הסיפור הוא פשוט משיכה לתאווה, היום ברור לי שהמשיכה לתאווה היא רק קצה הקרחון, אבל את רובו של הקרחון לא רואים, הוא שקוע מתחת למים, אבל הוא נמצא שם, קר ואימתני, מאיים למשוך אותי איתו למצולות. אז נכון, הגעתי לכאן בגלל התאווה, אבל אני נשאר כאן לטפל בפגמי אופי, אלו שנמצאים מתחת לפני השטח, אבל ההשפעה שלהם עליי היא מכריעה. היום אני יודע שאם אני עומד שוב פעם חסר אונים מול התאווה, זה בגלל שאני פועל מתוך פגמי אופי.

המקום שבו פגמי האופי שלי הכי בולטים הוא בתוך הבית, בהתנהגות מול האישה והילדים. למעשה אין בכך שום פלא, כי בבית אני כמובן מרגיש בבית, ודברים שבחוץ אני לא מעיז לעשות - אעשה בבית. בדיוק כפי שבתוך הבית אני יכול ללכת עם פיג'מה אבל לא אגיע כך לפגישה עם הבוס, כך אני יכול להתנהג מול אשתי בצורה שלעולם לא אתנהג כלפי הבוס במשרד.

ביום שישי, אחרי כמעט שבוע של חג מקסים, הגעתי לפיצוץ עם אשתי. על מה? לא בדיוק ברור. במבט לאחור אני לא מבין מה היה הדליק את הניצוץ, אבל אין ספק שהלהבה היתה גדולה. וכשאני פועל מתוך פגמי אופי של טינות ושליטה, אני מתנהג בצורה מאוד לא נעימה ולא נכונה, וכך לצערי התנהגתי. הענין הוא שמהניסיון שלי אני יודע שאם אני ממשיך לפעול כך, לא לוקח הרבה זמן עד שהתאווה מגיעה לביקור, ואת זה מאוד לא רציתי.

מה עושים? בתכנית של הצעדים לימדו אותי לתת. הרעיון הוא שנתינה עוזרת לי לצאת מהאגו ואז מאפשרת לי להשתחרר מהפגמי אופי, וההמשך הוא כמובן שהתאווה מרפה. את האמת? לא הרגשתי כמו שמתחשק לי לתת כלום במצב הזה. רציתי להמשיך להתחפר בתוך הטינות, להרגיש כמה אני צודק בכעסים שלי, ושיישרף העולם. במקום זה עשיתי את ההיפך בדיוק ממה שהרגשתי ורציתי, והלכתי לקנות לאשתי פרחים לשבת. בהתחלה עוד השתעשעתי במחשבה לצרף לפרחים פתק ולכתוב "למרות שלא מגיע לך", אבל בסוף החלטתי לכתוב "למרות המריבה - מגיע לך".

מיד אחרי שנתתי לאשתי את הפרחים, הרגשתי הקלה. זה לא שהכל נמחק ברגע, אבל הרגשתי שאני מתחיל לצאת מעצמי. הרגשתי שהנתינה עשתה שינוי. במקום הגישה הקודמת של הטינות שבה מה שחשוב זה מה אני מקבל, התחיל תהליך הפוך, ועם הגישה החדשה לא היה מקום לתאווה, כי תאווה זה לקחת ואהבה זה לתת, ואי אפשר לקחת ולתת בו זמנית. או שאני נותן, או שאני מקבל, ואני בחרתי לתת.

בימים ההם...

זה היה לפני שלוש שנים, אני משומש עד העצם, יושב ושר שירי חנוכה עם ילדי. פיזית זה מה שעשיתי, נפשית הייתי הרחק משם לא רואה את הילדים, את אישתי את נרות החנוכה או המעוז צור, רק יודע שאילו היה בכוחי לא הייתי כאן כלל!

המחשבות אי שם עם אישה אחרת שיושבת ברגעים אלו ממש עם ילדיה ובעלה ושרים שירי חנוכה...

צלצול בפלאפון של אישתי שהיה לידי, אני עונה ומסיים את השיחה במהרה... וקולט ביומן השיחות שם לא מוכר. חיטוט קצר ונגלה לעיניי מספר של חברי הטוב ביותר שהלך איתי דרך ארוכה בהחלמה הראשונה שלי....

בלבול, הלם, דפיקות לב, כעס, תסכול, רחמים עצמיים ובמיוחד פ ח ד! ! ! המון פחד!!!

פניתי לדבר עם חבר אחר שהיה קרוב לליבי בזמן ההחלמה הראשונה. נפגשתי איתו, קיבלתי הקשבה, חמלה, אמפטיה והזדהות, לא פתרונות, לא עצות - רק הרבה ביחד.

התקשרתי לאותו חבר שאת המספר שלו גיליתי בטלפון של אישתי. "שלום, מה שלומך? אתה מוכן לומר לי מה המספר שלך עושה בפלאפון של אישתי?!"

"כן, אני מדבר איתה!".

שוב הלם, זעזוע, בדידות, רחמים עצמיים כעס, טינות והמון המון פחד.

"מה זאת אומרת אתה מדבר איתה?! מה יש לך איתה?".

"היא פנתה אלי בצר לה, כשהתברר לה שאתה שוב משתמש, שאתה מנהל רומן, היא לא ידעה לאן לפנות ופנתה אליי. בהתייעצות עם הספונסר שלי עניתי לה, הכוונתי אותה לאס אנון (הקבוצות לנשות מכורים)...

"מה? ולא סיפרת לי? איזה מין חבר אתה?"

"כך קיבלתי מהספונסר שלי. זה מה שנכון להחלמה שלי... אני אוהב אותך!"

הפכתי לפקעת עצבים. פגיע ורגיש עוד יותר ממה שהייתי קודם... עולמי חרב עלי... בעצם שני העולמות... העולם החיצון כבר יודע, העולם החבוי כבר אינו חבוי...ואני אנא אני בא?!

הייתי מנותק. בעצם לא היה לי כלום בנשמה, לא ילדים לא בית ובודאי לא אישה... אוי אלוקים מה אני עושה? לאן אני הולך מכאן?

חזרתי לאס איי. לקבוצות.

בזמן הזה

ליל ראשון של חנוכה. אני יושב ושר שירי חנוכה עם הילדים, נמצא ונוכח, פיזית נפשית ורוחנית... איזה תענוג!

אני מרגיש, מרגיש מרגיש... לא מפסיק לחשוב על כך שאני מרגיש, ובאופן הזוי אני כאן, אין עוד "שם"...

ליל שני של חנוכה. רק אני והבת הקטנה בבית. כל שאר יושבי הבית התפזרו איש איש לענייניו הנחוצים. אני מדליק נרות, רק אני והקטנה, אני כאן, כאן, כאן!

אני מרגיש שבני הבית חסרים לי אבל אני כאן עם הבת שלי, בבית שלי עם חנוכה שאני מחובר אליו...

אישתי חוזרת מאוחר יותר ושואלת: היה לך עצוב רק אתה והקטנה?

והנס קרה... עניתי: הייתם חסרים לי, אבל לא הייתי עצוב, רק מחובר.

תודה אבאל'ה, רק אתה יכול לעשות ניסים בזמן הזה לעומת הימים ההם.

ועל כן יש לנו צורך להצטייד בעצה נוספת להגן על עצמינו בזמנים שאין בידינו לרכז את המחשבה כדבעי. [אמנם מובן מאיליו שאין זה תחליף לעצה הראשונה, בעוד שגם הנסיון מעיד שהעצה הראשונה היא המצליחה ביותר, אלא רק כל עוד שלא זכה האדם להיעזר בעצה הראשונה כדאי לו להיעזר בעצה נוספת]. ובאמת אפשר להיעזר בעצה הראשונה במקצתו גם באופן אחר, דהיינו במקום לרכז את המחשבה בלימוד אפשר לרכז את המחשבה באיזה ענין דעלמא שתופס את מחשבתו ביותר או באיזה ניגון מיוחד שכובש את לבו, שגם באופן זה ימצא את עצמו שקוע בתוך עולמו ומנותק מכל הסובב לו.