הפסיכולוג שואל את המטופל החדש שלו: "ספר לי, במה אתה עובד?"

עונה לו המטופל: "אני מוסכניק!"

מוסיף הפסיכולוג: "טוב, אז שכב מתחת לספה ותתחיל לספר..."

בשלב מסוים בהחלמה שלנו, אנו מבינים פתאום שהדרך בה אנו רואים את עצמנו היא לא בהכרח הדרך בה אחרים רואים אותנו. כנראה שאנו לא טובים, אך גם לא רעים, לא יפים אך גם לא מכוערים כפי שאנו חושבים את עצמנו - אבל אנו קרובים מדי לעצמנו מכדי לדעת את זה בבירור. זה המקום בו החברים שלנו בתוכנית באים לעזרתנו. איכפת להם ולכן הם משתפים אותנו במה שהם רואים כשהם מסתכלים לעברנו. הם אומרים לנו את הדברים הטובים על עצמנו, שאולי אינם ידועים לנו - והם אומרים לנו גם את הדברים הקשים, שאולי איננו יכולים לראות.

נכנסתי לשמור עיניך בהתחלה בטעות, ואפילו לא היה לזה שום משמעות. בסתר ליבי לא נתתי לזה שום תקווה, ממש לא.

הייתי נכנס וקורא, אבל עדין לא התחלתי להפסיק. ואז קיבלתי סטירת לחי מצלצלת - אני עדיין לא יודע עם זה סטירה או לטיפה הכי גדולה שקיבלתי מהקב"ה אי פעם.

זה היה כאשר הבוס שלי תפס אותי... הבוס החליף לאינטרנט מסונן, ואני חשבתי לעצמי: מה אעשה עכשיו כשאפילו שמור עיניך חסום לי? ואז קיבלתי קישור במייל לכניסה לאתר באתרוג, ומאז התחיל רצף הנקיון שלי.

אז תודה לך ה' על הכל.

(שימו לב: חברות הסינון והאינטרנט הכשרות תחו את האתר שלנו בכתובת מיוחדת.

האתר בכתובת: gye.be הפורום בכתובת: forum.gye.be

זה נפתח ע"י שם משתמש וסיסמה. שם משתמש: gye סיסמא: safe613)

חבר חדש שואל בפורום:

רציתי לשאול: אם אוננות זה בריחה, ממילא יוצא שכשאין לאן לברוח אז התחושות הרבה יותר חזקות, גם כאשר אדם שמח הוא הרבה יותר חש את השמחה, אך גם להבדיל תחושת עצב היא הרבה יותר חזקה. וכאן נשאלת השאלה אייך מנתבים את אותם התחושות?

חבר ותיק מגיב:

אכתוב את הבנתי בהתמכרות, ואיך זה מתבטא אצלי, בלי לקחת אחריות בכלל.

המוח מפריש הורמון "דופמין" כדי שנוכל להרגיש את תחושת הסיפוק וההתרגשות. יש הורמון אחר בשם "סרטונין" שאחראי על הרגשת שמחה, הם שני דברים שונים. אבל סרטונין מיוצר מדופמין, אז יש איזהשהו קשר.

יש מעשים מסוימים שאדם עושה שגורם למוח להחליט שעכשיו מתאים להורמון ספציפי להיות מופרש, וליגרום להרגשה בגוף.

לדוגמא: כשאני עושה צלילה בים, יושב ומפטפט עם חבר, אוכל משהו טעים, או כמובן מקיים יחסים, המוח מפריש דופמין ואז אני מרגיש את הסיפוק של המעשה הזה.

אדם מכור מפריש הרבה יותר דופמין בשביל ההתמכרות שלו, ולכן אני מרגיש בגן עדן עם ההתמכרות.

ולא רק ששום דבר בעולם לא משתווה להנאה שמין מספק לי (כי אני מפריש הרבה דופמין על מין), אלא שהדופמין מפסיק להיות מופרש מדברים רגילים כמו אוכל וכדומה. ולכן מכור לא נהנה מהחיים הרגילים, ונימצא כל כולו בהתמכרות שלו. ולכן כשמכור מתחיל להחלים, מומלץ לו להתעסק בדברים שיגרמו הפרשה נורמלית של דופמין, כמו ספורט, מוזיקה, וכדומה.

והרבה פעמים מכור מחלים מתמכר לדבר חדש כמו אוכל, סמים. כי המוח חייב את הדופמין הזה, אז ימצא דרך לקבל את זה.

תוכנית 12 הצעדים לא מצאה דרך לגוף לקבל את הכמות דופמין שקיבלנו מההתמכרות, אני לא יודע בכלל איך זה עובד.

אבל בחיים לא שמעתי מחלים מספר על הנאה מטורפת מתפילה, או מאיזה צעד שהוא עשה.
הוא לכאורה מתרפא במובן מסוים, ולומד לחיות עם כמות נורמלית (ולא עודפת) של דופמין, ומדברים נורמלים.

אז לגבי שאלתך, לדעתי מכור בלי ההתמכרות שלו הוא אדם לא מסופק, ולא מתרגש מכלום, עצוב, מדוכא, והרבה פעמים מנסה לישלוח יד בחייו. ההתמכרות הוא לא הבעיה, הוא הפיתרון שאדם חולה מצא למחלתו. אם תיקח ממכור את הדבר היחיד ששומר עליו שפוי, הרגת אותו. חלק מהפסיכיאטרים טוענים שלפעמים מכור יבש (שלא משתמש בסם שלו בלי תחליף או תוכנית) מסוכן יותר ממכור פעיל.

המכור בורח מהזבל והסבל שלו לסם שלו, כדי שלא יצטרך לחוש, או להתמודד (זה הפיתרון שהוא מצא). לדעתי מכור לא יכול להרגיש שמחה, אושר וסיפוק בלי הסם שלו. פשוט בלתי אפשרי, ואין מה לנתב.

רק לקב"ה (כוח גדול מאיתנו) הוכיח בלי שום הסבר מדעי, או הגיוני שאפשרי למכור להיות מאושר ושמח בלי מין.

אז בקיצור, הניתוב נעשה ע"י חיבור לקב"ה ע"י תפילה, חיבור לחברים, שיתוף הסודות והבושה, עבודת המידות, חשבון הנפש... ובקיצור 12 הצעדים.

ואע"פ שאי אתה בן חורין ואדרבא לפום צערא אגרא, אמנם המציאות היא שרק יחידים המה שמתרגלים באמת לחשוב בלימוד כל פעם בלכתם ברחוב ואשרי חלקם, אבל שאר בני תורה שתורתם אומנותם נמצאים עפ"י רוב ברחובה של עיר בלי מגן ומחסה מספיק מפגע רע זה ונכשלים כסדר, (וגם אלו שזכו להתרגל לזה, לא כל הזמנים שווים), והשקידה בלימוד יורדת והפריצות גוברת ועינינו רואות וכלות ואין לאל ידינו לעשות מאומה למעט הנסיונות ואנחנו אנא אנו באים.