גם אלברט איינשטין לא יודע להסביר איך סופגניה ששוקלת 150 גרם משמינה 2 קילוגרם...

לצפיה בוידאו לחץ כאן

"איזה מוזר, גם הוא כזה, חשבתי שרק אני ככה, מרגיש אחרי נפילה שסוף העולם הגיע, אין יותר תקווה לתיקון אמיתי של מה שהרסתי במו ידיי, בגללי השכינה שוקלת ברצינות להביא עוד מבול על העולם למרות ההבטחה העתיקה לנח, זהו, תנו לי הפעם למות בשקט מתוך ייסורי, קצתי בחיי מפני החטא, להתראות או שלא בגלגול הבא..אוהב אתכם ושונא מאד את עצמי".

התסריט קצת דמיוני, אבל התחושות ממש לא, בשבילי הרגשתי שאין סיכוי. כי אין מצב ב-ח-י-י-ם שאני אפתח את תיבת הפנודרה הפנימית שלי ואתן לכל השלדים לברוח מהארון, אין מצב ב-ע-ו-ל-ם שאחשוף את העובדה שאני לא כזה צדיק כמו שאני משדר כלפי חוץ, פשוט אין מצב כזה, אין, ולא יהיה. בגלל אלף ושתיים סיבות, מוצדקות מאד.

אבל זה קרה, איכשהו, בסוף, אחרי הרבה מאד תסכול וסבלנות וייאוש ותקווה שחזרה משום מקום לנסות שוב ולא לוותר, ושוב ושוב ושוב, הייתי עשרים שנה במכונת העינויים הנפשיים שבניתי לי במו מצפוני, ובחסד אבי האוהב רק להיום השתחררתי ממנה.

אז איך זה קרה? מה המתכון?

אתמול בקבוצה חגגנו את הניסים של התכנית, כמה חברים וותיקים שיתפו על הניסים שה' מחולל בחייהם באמצעות ההחלמה. אחרי המסרים היה סבב של שאלות ושיתופים, וחבר אחד בקבוצה (הוא עוד לא עלה על דרך ההחלמה הרציפה למרות שהוא משתתף בכמה קבוצות הרבה חודשים כבר) שיתף שיש לו הרהורי כפירה על המסר, מי אמר שזה נס הוא שאל? לכאורה זה 'בסך הכל' תהליך פסיכולוגי/פיזיולוגי.

אפשר לדון בכך רבות, התשובה שלי לשאלתו החשובה היא, שבחוויה הסובייקטיבית שלי לא היה לי סיכוי להתחיל להחלים מהתאווה, אחרי אלפי ניסיונות ויידע רב מה קורה איתי ואיך אחרים החלימו, המשכתי ליפול, גם אני חשבתי שאם אעשה ככה או אחשוב אחרת זה מה שישכנע אותי שהגיע הזמן לתפוס את עצמי בידיים ולהפסיק, וכלום לא עזר.

באיזשהו שלב משהוא פנימי בי נשבר, באמת, הרגשתי שאין לי יכולת להושיע את עצמי, ובכיתי, אני לא מבין למה אבל במבט לאחור שם התחיל השינוי לקרום עור וגידים, הכוח הגדול של אבי האוהב שאף פעם לא הפסיק להאמין בי הצליח לחדור את כל השריון הפנימי שבניתי בי מרוב ייאוש ותסכול ולהתחיל להחלים אותי, לתת לי שלווה ואומץ לעשות את שביכולתי, ולעשות את היתר בשבילי.
כך שלמרות כל ההסברים הטבעיים וההרצאות מאנשי המקצוע ששמעתי מאז מה קורה למוח של אדם מחלים, עדיין בתחושה שלי הנקיות שלי היום היא נס מתמשך מאבי האוהב.

מתפלל בשביל כולנו שנזכה להכוונה מאבינו האוהב מה מוטל עלינו לעשות בשביל שאורו המחלים יבוא וירפאנו.

במסע ההחלמה שלי אני עובד בשני ערוצים. ערוץ ראשון הוא האתר שהוא מעיין מעטפת חיצונית שנותנת לי כלים, שפה, תמיכה ויעד ששומר אותי ממוקד לטווח ארוך, בין אם זה ה-90 יום או המייל היומי, המדריך או הפורום.

ערוץ שני הוא העבודה שלי שבעצם נוצרת/נולדת מתוך המעטפת הזאת. עולם התובנות האישיות שעולה וצף מתוך התהליך. אני חושב שהדבר הראשון שהשתנה הוא שהבנתי שאני לא רוצה רק להפסיק (שאת זה הצלחתי בזמנו לטווחים ארוכים מאוד) אלא להחלים, לרפא את הכאב. לא שלא ידעתי את זה קודם... אבל הכלים של האתר עזרו לי להבין ולהבהיר לעצמי היטב שהמטרה היא לא להפסיק את הסממנים של ההתמכרות. אלא לטפל בשורש.

החלטתי שאני מנסה להיות קשוב לזמנים בהם אני מרגיש כאב/חולשה/קושי אפילו אם הם הקטנים ביותר.

שימת הלב עשתה לי טוב. והפלא הוא שאפילו לא הרגשתי שאני כל כך צריך לטפל במקום שחש חולשה. עצם ההכרה בו עזרה לי למקד אותו.

לדבר הזה שמעתי שקוראים "מכסה לסיר" זה כלי שעוזר לגלות תלמי"ם - תגובה לא מודעת. בשבילי עצם שימת הלב ביום יום פשוט לרשום לעצמי איפה חוויתי כאב, חולשה, בדידות ובעקבות מה... בין אם זה בנסיעה באוטובוס, באמצע שיעור, תוך כדי הליכה ברחוב הביאה לי מזור. שיש בי מקומות חלשים ביום יום שלפעמים קשורים להתמכרות ולפעמים לא ואני יכול לתת להם מקום.

הדבר השני שעזר לי אחרי שגיליתי את התלמי"ם היה מה שלימדו אותי להפוך את הקושי לבקשה.

ההתמרה הזאת של להעביר את הכעס, השנאה והתיעוב ממקום של האשמה ותסכול, למקום של עדינות, של אמונה, מקום שיש בו תקווה והכרה בצורך שלי בעזרה. גם אם לעיתים הוא כואב וחשוך. עדיין יש בו מזור ומשהו שמרפא. עצם היכולת להתפלל את הקושי.

אני מבקש להביא דוגמא שעזרה לי עוזרת לי כאשר אני מרגיש כאב. המילים של רק להיום עוזרים לי:

היום ורק להיום
הרגע ורק להרגע.
אני מבקש שתעזור לי.
קשה לי. כואב לי.
אני מאמין בך שאתה יכול לעזור לי.
להאמין שיש בי יופי, שיש בי מקום טוב.
אני מבקש להאמין בך שאתה נמצא איתי.
גם שאני לבד.
אני מאמין שנתת לי חופש ויכולת לבחור.
עזור לי להאמין בעצמי להאמין שאתה עוזר לי
גם אם אני מרגיש לבד.

(בראש זה יכול לקרות תוך 4 שניות זה מרגיש ארוך יותר כאשר אתה כותב זאת)

אלה כלים שעוזרים לי לבינתיים במסע שלי.

בהצלחה חברים יקרים.

אמנם אע"פ שבודאי עצה זו דלימוד התורה היא העצה היעוצה לכל אחד ללא יוצא מן הכלל, מ"מ לצערינו המציאות היא שבפועל עצה זו אינה באה לידי מעשה אצל כל אחד בדורינו אנו. דבשלמא בחור הלומד בישיבה ורוצה לשמור על עיניו בקדושה, הרי יש לו אפשרות להישאר תמיד בין כותלי הישיבה ואין לו צורך כלל לצאת לרחוב כי אם לעיתים רחוקות ואז יכול להכין לו איזה קושיא וכדו'. אבל אלו שכבר באו בברית נישואין ומוכרחין לצאת לרחוב מספר פעמים בכל יום, כבידה עליהם המלאכה מאד להכין כל פעם קושיא או איזה ענין למחשבה.