איך מסבירים לילד בימינו מה זה נס חנוכה?

אומרים לו: תחשוב שאתה מטעין את הסמארטפון שעה, וזה מספיק לשמונה ימים!

רק להיום אזכור שהתאווה הערמומית היא רעל בשבילי. בלי רחמים, היא מנסה להרוס לי גם רגעים טובים, לתבל כל חוויה טובה בכאב לב, בזכרונות רעים.

רק להיום, אבקש מאלוהים לקחת ממני את הפחדים שלי ולכוון אולי לעבר מה שירצה שאהיה. להתמקד בפעולה הבאה.

יש דברים רגעים קטנים שנחרטים בזכרון, ואחד מהם היה כאשר פגשתי לראשונה (בצורה וירטואלית) מכור שנקי חמש שנים. הפורום שלנו כאן בשמור עיניך עשה את הצעדים הראשונים והמהוססים, והנה נחת כאן מטאור, החבר אסירותודה שבאותם ימים היה נקי כבר יותר חמש שנים. עבורי זה היה נשמע מדע בדיוני. לא האמנתי שיכול להיות דבר כזה, אבל הנה אני פוגש במציאות הזאת והיא קיימת, חיה ובועטת. יום ועוד יום עבר, שנה ועוד שנה חלפה, והנה אני חוגג בעצמי חמש שנים של נקיות, מאז הנפילה האחרונה שלי בכ"ו בכסלו תשע"ב.

מאז עברו קצת מים בירדן ובאותו זמן עברו הרבה חברים בפורום שלנו ומצאו החלמה, רובם הגדול בקבוצות של תכנית 12 הצעדים. חלק מאותם חברים המשיכו אחרי תקופה לשיטות ודרכים אחרות, אבל הרוב נשארו בקבוצות. באנו כדי לקבל - נשארנו כדי לתת. רוב החברים שהיו הגרעין הראשון שלנו כאן בפורום ובקבוצה הטלפונית הראשונה - נקיים גם היום. זה לא פיתרון קסם, בפירוש לא. אין פיתרונות קסם לבעיה שלנו, אבל יש פתרון שעובד - ומה שמצאתי כאן הוא פיתרון מהסוג הזה. לא הבטיחו לי חיים בלי קשיים, הבטיחו שאוכל להתמודד עם הקשיים.

אז כעת אני שואל את עצמי את אותה שאלה ששאלתי את 'אסירותודה' לפני ארבע וחצי שנים: איך זה להיות נקי חמש שנים? והאמת היא שאין לי תשובה מאוד ברורה, אולי כיון שזה כבר הפך להיות חלק מהחיים, יותר כמו חלק טבעי מאשר משהו חיצוני שאני כל הזמן שם לב אליו. האנלוגיה שעולה לי בראש היא של הזמן בו למדתי נהיגה (עם הילוכים כמובן...), כאשר בהתחלה כל הזמן הייתי עסוק לשאול את עצמי מה אני עושה באותו רגע ומה צריך לעשות ברגע אחרי, אבל ככל שעבר הזמן, הנהיגה הפכה להיות משהו טבעי ובאותו זמן שאני נוהג אני יכול לדבר בטלפון וכמובן כמו כל ישראלי להתכתב בווטסאפ, להדליק חימום וכן הלאה.

אבל אם בכל זאת אני רוצה לנסות לתאר קצת (לעצמי) מה זה חמש שנים של החלמה, אז אני לא יכול להמנע מהשימוש במילה נס. זה נס כיון שאין דרך אחרת לתאר את זה. למדתי את כל ההסברים המלומדים על ההצלחה של התכנית בגלל הקבוצה ובגלל העבודה האישית בלה בלה בלה, אבל בתכל'ס אין לזה הסבר. בסופו של דבר יש כאן נס שאלוקים עושה לכל אחד שמוכן להשקיע ברצינות בעבודה על עצמו ולעשות את הפעולות שצריך כדי לזכות לנס הזה.

דבר אחד ברור לי - ההשקעה בהחלמה היא ההשקעה הכי רווחית שאני יכול להעלות על הדעת. כל שעה שהשקעתי ואני משקיע בקבוצות ובעבודה על הצעדים, מחזירה את עצמה פי כמה וכמה בכל תחום אחר שאני יכול להעלות על הדעת. זה כבר מזמן לא רק הזמן שאני מרוויח מכך שאני לא מבזבז שעות בצפיה בפורנו, אלא שינוי שעברתי ואני עובר כל הזמן בהתייחסות לחיים, בקשר עם אנשים אחרים וכן הלאה.

ובכל זאת, כשאני נזכר בימים הראשונים כאן בפורום עם מוטי ראוי, עובד, אדם יסודו, נתן במתנה, נועם השם, כנוע, שמואל וחברים נוספים יקרים, אני מתגעגע. כי אי אפשר לא להתגעגע לימים הראשונים בתכנית כשהרגשתי בכל ערב את האסירות תודה לאלוקים על כך שעברתי יום נקי נוסף והכל היה טרי עבורי, וכל התקדמות היתה מרגשת ונפלאה. כשקיבלתי בקבוצה את המדליה לציון חמש שנים, לא יכולתי שלא להודות שהתרגשתי הרבה יותר כאשר קיבלתי מדליה לציון תשעים יום של נקיות...

אז אחרי חמש שנים של נקיות, אני מסתכל אחורה וגם קצת קדימה, ומבקש מאלוקים את מה שביקשתי כשהגעתי - נקיות, שפיות ומפוכחות.

"איזה כלום אני, פשוט לא יוצלח. לא דומה לשום דבר". "דפוק", "פגום". "סוג ב', במקרה הטוב".. מוטציה, טעות בייצור.. "ואני חסר אונים".. ואני ואני ואני.. אין מי שמבקר בקבוצות באופן קבוע ולא שמע את המפליק התורן מלקה את עצמו קבל עם ועולם.. נכון, עם הזמן צליל השיתוף של מכור בהחלמה משתנה, ולפעמים גם הנוסח, אבל לא תמיד. לעיתים קרובות מדי ניתן לשמוע קריאות לא פשוטות של מכורים על עצמם, עד כדי כינויי גנאי של ממש. בשם ההחלמה עומדים מכורים ומכריזים קבל עם וקבוצה כמה הם איומים ונוראיים, וכמה הם לא בסדר. והאמת היא שזה לא בסדר.. ראשית לומר שאני טעות, זה לומר שדברים קורים בעולמו של אלוקים בטעות. (קיים הבדל גדול בין האמירה "אני טעות", לבין האמירה "עשיתי טעות"..), חוצמיזה אין לי שום זכות לדבר ככה על עצמי. אני חלק אלוק' ממעל. מי הרשה לי לדבר כך כלפי חלק ממנו?!

והנה האמת היא שהדרך המובחרת ביותר להישמר ממראות אסורות היא בודאי ע"י ריכוז המחשבה בלימוד, כך מקובל מאדונינו הגר"א ז"ל, שע"י שחושב ומרוכז כולו בלימוד, אז המח כולו נתון בתוך מחשבותיו והדמיון אינו פועל וממילא אין כל משמעות לכל הסובב לו. גם סגולת התורה וקדושתה מגינה עליו שלא יחטא. וכבר כתב הרמב"ם (פכ"ב מהל' איסורי ביאה הכ"א) "גדולה מכל זאת אמרו יפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה וירחיב דעתו בחכמה, שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה וכו'". ולכן יעצו לנו רבותינו להתרגל בצאתנו לקבוע על מה לחשוב, אם על איזה קושיא שנשארה בצ"ע או לחזור על המו"מ בסוגיא שעוסק בה או לחשוב על איזה מאמר חז"ל וכדו'.