פושט רגל אחד זכה ב-5 מיליון שקל בלוטו. שאלו אותו: "מה תעשה עם הכסף?" הוא השיב: "אחזיר חובות לנושים." שאלו אותו: "ומה עם השאר?" השיב: "השאר יצטרכו לחכות…"

אז מה זה אומר להתאוות כמו ג'נטלמן? הביטוי הזה "הושאל" מהאכוהוליסטים שהבינו שהם לעולם לא יוכלו לשתות כמו ג'נטלמן, כיון שהכוסית הראשונה בהכרח תביא אותם לבולמוס שתיה והם לעולם לא יחזרו להיות אנשים רגילים שיכולים לשתות אם הם רוצים ולהימנע מהשתיה אם הם רוצים בכך.

תכל'ס, לא ממש הבנתי את הקטע איך זה מסתדר אצלנו המכורים למין ולתאווה. אצלי תאווה היתה תמיד משהו נוראי שמתחבר עם נפילה מיידית, ולא הבנתי איך אפשר להתאוות כמו ג'נטלמן ומה בדיוק החידוש בכך שלעולם לא אוכל להתאוות כמו ג'נטלמן. אני חושב שההבדל העקרוני נעוץ בשינוי בין האלכוהוליסט (וכן המכור לתאווה הרגיל) לביני שגדלתי בעולם בו התאווה היא דבר אסור. האלכוהוליסט התחיל את דרכו בשתיה חברתית ומהנה ובעצם היה רוצה תמיד לחזור למצב הזה בדיוק, אלא שמשהו השתבש בדרך וכעת הוא כבר לא יכול לגעת באלכוהול בכלל, ואילו אצלי כל תאווה היתה תמיד מתקשרת לאיסור כך שבעצם לא רציתי אותה אף פעם, ותמיד רציתי להיפטר ממנה לגמרי.

או כך לפחות חשבתי. כי במציאות אני מאוד רוצה להתאוות כמו ג'נטלמן ולא משנה כעת מה החינוך שלי ומה השקפת העולם עליה גדלתי לגבי תאווה. כן, אני מבין שהנפילות עצמן הן דבר כואב ומבאס רצח ולכן אני מוכן לוותר עליהן, אבל מה לגבי קצת תאווה, מה שנקרא בלשון העם "לשטוף את העיניים"? לזה אני מתגעגע, אוהו כמה שאני מתגעגע. אני הולך ברחוב ובזוית העין אני תופס מושא תאווה, וכל מה שאני רוצה זה להעיף מבט שני ו"ללגום" את המראה הזה לתוכי. אני לא רוצה ליפול, בודאי שלא, אבל רק להינות מהמראה ולהמשיך בשגרת חיי בהחלמה.

אבל אני לא יכול, כי אני לעולם לא אוכל להתאוות כמו ג'נטלמן. המבט השני הזה יוביל בהכרח למבט שלישי ולמבטים נוספים על מושאי תאווה, ומה שהתחיל כלגימה ראשונה יביא לנפילה והתרסקות טוטאלית. לא לחינם אני נקרא "שיכור מין", כי אני בדיוק כמו השיכור (למעט העובדה שאני לא צריך להיכנס לחנות משקאות כדי לקנות בקבוק, יש לי תמיד בתוך הראש שלי אחד כזה ואני רק צריך להחליט ומיד אני מתחיל להשתכר).

כן, למרות שבמבט ראשון אני כביכול לא רוצה תאווה בכלל, אבל כאשר אני פורט את הדברים לפרטים די ברור שהתאווה שאני לא רוצה היא הנפילה, אבל תאווה נטו שמסתכמת בזכרונות, פנטזיות או מראות ברחוב - זה בוודאי שאני מעוניין להמשיך לצרוך. לא רק שאני מעוניין להמשיך להתאוות אלא שהחיים נראים לי אפורים ומשעממים בלי תאווה. האם באמת נגזר עליי לחיות כל חיי בלי להינות ממראה של אישה ברחוב, בלי להתענג על איזו פנטזיה עסיסית? ובכן, התשובה היא כן. אם חפץ חיים אני, עליי לוותר לחלוטין על כל תאווה באשר היא, כיון שכל תאווה תוביל בהכרח לריסוק עצמי - ואני לא רוצה למות.

נראה לי שההבדל הוא בגישה והבנה של המושג תאווה. תמיד חשבתי שתאווה הכוונה פורנוגרפיה, אוננות ומשם צפונה, אבל מה שנמצא מתחת לגבול הזה היה נראה לי בסדר גמור עבורי. סתם תמונות באתר חדשות לא היו בעיה, ובודאי שהסתכלות על נשים צנועות לא היה בגדר של תאווה. אבל זאת טעות קריטית עבורי, כי אם אני מסתכל ו"לוגם" את התאווה שבמראה, אין שום הבדל אם זה באתר פורנו, בפנטזיה, בכניסה לגן של הילדים שלי או בכל מקום אחר.

לא לחינם נפתח הספר הלבן (ספר הבסיס לתכנית 12 הצעדים לגמילה מהתמכרות למין) בכך שלעולם לא נוכל לחזור ולהתאוות כמו ג'נטלמנים, כי אם אנסה את זה - אגמור בהתרסקות גדולה מבעבר.

הנסיון הקצר שלי בתכנית 12 הצעדים מוכיח שאין אף צעד שהוא מיותר ואין שום אפשרות לקיצורי דרך. לא לחינם טבעו האלכוהוליסטים הראשונים את הסיסמא: "חצי עבודה לא תיתן לך חצי עבודה אלא לא תיתן לך מאומה". הרבה פעמים אני תוהה לשם מה יש צורך בצעד זה או אחר, ומה היה קורה אם היינו מאחדים כמה צעדים, אבל בסופו של דבר מסתבר שמה שעבד ועובד עבור מליוני מכורים בכל העולם - יעבוד גם עבורי, אם רק אפעל לפי ההוראות.

הצעד שנראה לי הכי מיותר הוא הצעד השני "הגענו לאמונה כי כח גדול מאיתנו יכול להחזיר אותנו לשפיות דעתנו" (וגם הצעד המקביל שלו, הצעד השישי). לא רק שזה נראה לי מיותר, אלא שכמעט כל השיח בפורום כאן וכמובן בקבוצות עוסק בצעד הראשון ("הודינו כי אנו חסרי אונים מול התאווה וכי אבדה לנו השליטה על חיינו") ומיד בזינוק לצעד השלישי ("החלטנו למסור את חיינו ורצוננו להשגחת אלוקים כפי שאנו מבינים אותו"). יש המון שיח על ההודאה בחוסר האונים, וכמובן על מסירת החיים לידי אלוקים, אבל כמעט אין שיח על הצעד השני.

אז מה בעצם אומר לנו הצעד השני ואיזה פעולה יש לעשות כאשר מגיעים לצעד הזה? וגם, למה אי אפשר באמת לדלג עליו לגמרי?

לפני כארבעה חודשים, חוויתי התקף תאווה נוראי, כאשר גל תאווה עצום שטף אותי (כמובן בעקבות פגמי אופי שלא טיפלתי בהם, וחוסר רצון בולט לתת לאלוקים לנהל את חיי). בסופו של דבר נכנעתי והודיתי בחוסר אונים מוחלט מול התאווה וכבר הייתי מוכן למסור את חיי ורצוני לידי אלוקים, אבל משום מה זה לא עבד. שוב ושוב חזרתי לנקודת ההתחלה בה אני חסר אונים אבל לא מקבל שחרור.

הספונסר שלח אותי לרשום רשימה של אסירויות תודה מיוחדות, עשרה דברים טובים שקיבלתי במהלך השנה האחרונה מאז הגעתי להחלמה. כשהרשימה היתה מוכנה, עברנו ביחד על הדברים והספונסר שאל אותי על כל אחד מהם האם היה לי סיכוי להשיג אותם בכחות עצמי. התשובה כמובן היתה לא, מה שהוביל לשאלה כיצד אם כן קיבלתי אותם, והתשובה היתה שאלוקים נתן לי אותם במתנה. זה היה הזמן בו נשאלתי האם כעת אני מאמין שאלוקים יכול לתת לי לעבור בניקיון גם את גל התאווה הנוכחי. רק לאחר שאכן השתכנעתי שהדבר אפשרי בכוחו הגדול, עשיתי כראוי את הצעד השלישי, ורק אז כאשר באמת הייתי מוכנן למסור את חיי ורצוני להשגחתו של אלוקים - הגל החל לחלוף.

אז מה בעצם היה לנו כאן? נראה שהנקודה היא פשוטה: כדי שאמסור את חיי ורצוני בידי כח כלשהוא, אני חייב קודם לכן להיות משוכנע שאותו כח אכן יכול לעשות עבורי את מה שאני לא יכול לעשות בכחות עצמי. כל זמן שאני מפקפק בכך - לא אשחרר את אחיזתי ולא אתן לאלוקים את המושכות.

לנו כיהודים מאמינים שנולדו וגדלו על ברכי האמונה באלוקים, קשה יותר להבין את החשיבות של הצעד השני. אדם שלא מאמין, ברור שלא יעשה את הצעד השלישי לפני שיגיע להכרה שאכן יש אלוקים שיעשה עבורו את העבודה, אבל לנו הצעד השני נראה מיותר ("ברור שאלוקים יכול לעשות הכל"), אבל בפועל למרות שבידיעה אנחנו יודעים את זה, אבל עד שלא נעבוד להחדיר לעצמנו את ההכרה הזאת - לא נוכל להתקדם בעבודת הצעדים.

ובמילים פשוטות: בצעד השני אנו עומדים מול השאלה האם יש לנו סיכוי? הרי בצעד הראשון התייאשנו והודינו כי אנו חסרי אונים ואבדה לנו השליטה על החיים, אז לפני שאנחנו מבינים שיש לנו סיכוי (בכוחו של אלוקים כמובן) אנחנו לא יכולים לקבל שום החלטה, בודאי לא החלטה קריטית כמו ההחלטה של הצעד השלישי.

והגה"צ ר' אליהו לופיאן זצ"ל הוסיף לבאר את הדברים, דכמו בכל מלחמה כשמגיע שעת ההכרעה מי יהיה המנצח ומי יהיה המנוצח אז מגבירים שני הצדדים כל הכוחות שיש להם, כן נמי בסוף הגלות שעת הכרעה היא, שהמרכבה הטמאה שהיא ממשלת זדון יודעת שעוד מעט היא תכלה לגמרי מן הארץ, לכן היא מתאזרת בכל הכוחות להדיח ח"ו את ישראל ולרחקם מאת השי"ת כאשר אנו רואים עתה בעוונותינו הרבים.