המלצר שואל את לקוחותיו: "מה תשתו, רבותי?"

הלקוח הראשון אומר: "בשבילי תה."

הלקוח השני אומר: "גם בשבילי, ותוודא שהכוס נקיה."

המלצר הולך, חוזר ואומר: "בבקשה, שתי כוסות תה. רק תזכירו לי, מי הזמין תה בכוס הנקייה?"

פחד והכחשה הם ההפך מקבלה. אף אחד מאתנו אינו מושלם, גם לא בעיני עצמנו; לכל אחד מאתנו יש תכונות, שאם הייתה ניתנת לנו ההזדמנות, היינו שמחים לשנות. לפעמים אנו נדהמים כשאנו רואים עד כמה אנו רחוקים מהאידיאלים שלנו אנו כה המומים שאנו חוששים שאין לנו שום סיכוי להפך לאנשים שהיינו רוצים להיות.

זהו השלב בו מנגנון-ההגנה של ההכחשה שלנו נכנס לפעולה ולוקח אותנו בקיצוניות לקצה השני: אין שום דבר שאנו צריכים לשנות אצלנו, אנחנו אומרים לעצמנו, אז למה לדאוג? אף אחת מהקצוות הללו לא מעניקה לנו את החופש להשתנות.

שאלה:

הבעיה שיש לי היא שאני כל הזמו חושב על הנושאים האלו. יש צד שהעובדה שאני נשוי מקשה עלי... כי אני לא יכול להתנתק לגמרי מזה.

השאלה מה עושים עם היצר הזה הרי כל ההנגות של חז"ל להיות כמי שכפאו שד ממש לא ישימות במקום שאני נמצא. אני ממש לא מבין איך אפשר, זה כמו לאכול שוקלד בלי להנות מהטעם?

אני אולי לא מספיק ברור, אז אסביר. אם הייתי יכול לפרוש לגמרי מהתעסקות עם הנושא הזה היה לי הרבה יותר קל לחתוך וזהו. אבל כל פעם שאני נמצא עם אישתי זה מתעורר מחדש ומעורר גם את התאוה...

תשובה:

ראשית, כל הכבוד על האומץ לבוא ולכתוב ולהכיר בכך שישנה בעיה. זה לא מובן מאליו. אאחל לך שתמצא כאן את מה שאני מצאתי שזה פיתרון לבעיה שלי עם התאווה ועם הרבה דברים נוספים בחיים, שפיות ומפוכחות.

שנית, אני לא מכיר אותך בכלל אז קח את הדברים שלי בערבון מוגבל כיון שאני מדבר על עצמי ולא עליך. אם אתה מתחבר לדברים - אתה מוזמן לאמץ אותם, אבל אם המקרה שלך שונה - אתה מוזמן להתעלם.

תראה, ברגע אחרי הנפילה, כשאני מרגיש כל כך רע וכאוב, ברור שאני "מוכן" לוותר על כל התאווה ושוב "מפסיק". לא סתם שאני מוכן להפסיק אלא שהפעם אני בטוח יפסיק "לכל החיים". הנקודות שאני מציין כאן הן הנקודות בהן אני בעצם משלה את עצמי, או במילים יותר ברורות: המקומות בהם אני משקר לעצמי בפרצוף. יש לי מנגון של הונאה עצמית והכחשה שתפקידו לגרום לי להמשיך לעשות את מה שאני עושה, כדי שמה שהיה הוא שיהיה ושלא יהיה חדש תחת השמש.

הענין הוא שכל זמן שאני ממשיך להשתמש במנגנון הזה - אני לא יחלים.

בא ניקח את הענין שעליו אתה כותב שאתה בעצם מוכן לוותר על כל התאווה וכל הבעיה היא שאתה נזכר בתאווה כיון שאתה נשוי. טוב, זה ממש גורם לי לרחמנות על עצמי שאני נשוי, אבל אתה יודע מה? כשהייתי רווק חשבתי בדיוק את ההיפך! הייתי בטוח שאני נופל רק כיון שאני לא נשוי, אבל אם רק תהיה לי אישה - אז בטוח לא אצטרך ליפול.

אז מה מהם נכון? האם צדק הרווק שבתוכי או הנשוי שבתוכי? התשובה היא כמובן לא ולא, אף אחד מהם לא צדק. לא נפלתי כיון שאני רווק ולא כיון שאני נשוי אלא כיון שיש לי בעיה. הרעיון לזרוק את זה על האישה או על חוסר האישה הוא סתם שקר עצמי קטן ומלוכלך. אבל התוצאה של שני השקרים היא זהה: תירוץ אווילי להמשיך להרוס לעצמי את החיים.

לכן, אם אני רוצה להחלים, הדבר הראשון שנדרש ממני הוא כנות. אני לא מדבר כעת על כנות מול המעסיק שלי או מול הרואה חשבון, אני מדבר על הכנות הבסיסית ביותר שקיימת: כנות שלי מול עצמי. להסתכל במראה, להביט לעצמי בעיניים ולשאול את עצמי מה לעזאזל לא בסדר, האם זה האישה או שזה אני. אם הבעיה היא באישה - אין לי נסיון בכך ואני לא יכול להמשיך הלאה מהנקודה הזאת, אבל אם הבעיה היא אני - אז דווקא יש לי מעט נסיון וכאן נכנסת לתמונה תכנית ההחלמה שמבוססת על הכנות, וההנחה הראשונית היא שאני הבעיה. לא אף אחד אחר בעולם.

לפני שבוע שמעתי שני חברים משוחחים על השאלה האם יש טעם לשתף על הצעדים המתקדמים יותר בפורום שלנו, או להתמקד בשלושת הצעדים הראשונים - עם דגש על הצעד הראשון. הדברים ששמעתי השאירו אותי עם הרבה מחשבות ומאז לא כתבתי פוסטים משלי כאן בפורום, אלא רק הגבתי לדברים של חברים אחרים - בעיקר חברים חדשים שמתעסקים עם הבסיס לתכנית ההחלמה: הכניעה.

השאלה היתה מה כדאי להציג עבור חברים חדשים. האם בעיקר את מה שהם מתמודדים איתו (קרי: התאווה), ואז להתמקד בצעדים הראשונים, או גם את המקום אליו אפשר להגיע כאשר עובדים את הצעדים (קרי: מפוכחות), ואז יש צורך להתקדם עם הצעדים הבאים. אבל בלי קשר לשאלה של מה עדיף לשתף עבור החברים החדשים, אני משתף קודם כל בשביל עצמי, ואם אני אוחז בצעדים השישי והשביעי - אני משתף על הצעדים האלו. אז כן, אני מבין שלא כולם נמצאים שם כעת, אבל אני מאמין שאלוקים יאפשר לכל אחד שרוצה באמת - להגיע לכל אחד משתיים עשרה הצעדים, ולקבל את המתנות של התכנית.

בצעד הרביעי "ערכנו חשבון נפש נוקב וחסר פחד של פגמינו", ובצעד החמישי "התוודינו בפני עצמנו, בפני אלוקים ובפני אדם נוסף על טיבם המדוייק של פגמינו". לקח לי המון זמן התהליך הזה. חודשים שנמרחתי עם כתיבת חשבון הנפש ומציאת כל הפגמים, וכמובן לאחר מכן השיחה עם הספונסר על מה שמצאתי בחשבון הנפש, אבל גם כאשר סיימתי, לא רצתי אל הצעדים השישי והשביעי, והיתה לי סיבה טובה לכך.

הצעד השישי מציע: "היינו נכונים לחלוטין שאלוקים ישחר אותנו מפגמים אלו באופיינו". ובשיא הכנות - האם אני נכון לחלוטין שאלוקים ישחרר אותי מהקנאה למשל? האם אני באמת ובתמים רוצה להפסיק לשלוט? אז נמרחתי גם כאן, ובחסד אלוקים - שני חברים שאני משמש כספונסר (מאמן) שלהם, דחקו בי להתקדם הלאה כדי שיוכלו גם הם לעשות את הצעדים ולהמשיך הלאה. אז בסוף ישבתי לכתוב את הצעד השישי שלי ורציתי לבדוק על מה אני הולך לוותר ומה אני מקבל במקום.

קודם כל פירטתי את הפגמים המרכזיים שמצאתי שכללו קנאה, הערכה עצמית נמוכה, צורך בשליטה וכמובן - הגדול מכולם: פחד. נניח שאני מוכן לוותר עליהם, מה אני רוצה במקומם? אז כן, ברשימה הופיעו פרגון, הערכה עצמית נכונה, שחרור מצורך בשליטה ואמונה וביטחון. לחלוטין לא דברים של מה בכך או דברים שהייתי מתנגד לקבל. אבל כדי לקבל אותם - אני צריך להיות נכון לחלוטין לוותר על הקודמים, וזה לא ממש פשוט.

אז פירטתי מה בדיוק המשמעות של פגמי האופי האלו, איך הם מתבטאים בחיי היום יום שלי, ואז תיארתי איך זה ייראה אם אוותר עליהם ואקבל במקומם את התחליפים שלהם. התוצאה היתה מרשימה. התחלתי להסתגל לרעיון שהקנאה היא לא באמת משהו שאני כל כך צריך, ואולי אם אסכים לוותר עליה ואקבל פרגון, זה יהיה דוקא שדרוג לחיים שלי ולא הפסד.

הספונסר הציע לי להדפיס את מה שכתבתי ולקחת את זה בכיס כדי שאוכל להיזכר מיד מה אני רוצה, כאשר פגמי האופי מגיעים לביקור. אז בנתיים אני מתרגל את זה שבוע וזה דווקא אחלה. היו לי כמה פעמים שהצורך בשליטה עמד לדפוק בדלת, אבל נזכרתי שבעצם זה לא כל כך כיף, ואם אצליח לשחרר - יהיה לי הרבה יותר טוב, אז הייתי נכון לוותר על הפגם אופי הזה.

טוב, הנכונות לבד כמובן לא מספיקה. אם כל פגם אופי היה נעלם כאשר אני מוכן לוותר עליו - כבר הייתי מושלם. אז בשביל זה יש את הצעד השביעי...

כתב החפץ חיים זצ"ל (הובא בספר חפץ חיים על נ"ך הוצאת הרב ש. חרל"פ עמ' קכ"ג) "שבסוף הגלות כאשר הוא כעת יש מלחמה נוראה מאד בין הקדושה לטומאה, והטומאה מפיל חצים נוראים וכו' ולא נשאר מן המלחמה שלמים בכל אבריהם כי אם מועטים, הם השרידים אשר ה' קורא והם הגבורים האמיתיים והם הם הבעלי תורה וכו' כל אחד לפי מדרגתו שמזרזים שאר עבדים שיעבדו עבודתו באמונה".