הכאב שמוביל לתאווה
אני חש היום בריכוז וברחמים עצמיים, ולימדו אותי שבשביל להישאר נקי 'רק להיום' עלי לנסות לצאת מעצמי, אז אנסה לרשום כמה נקודות שעלו במוחי.
מה שדוחף אותי לשימושים זה כאב. אני צריך לטפל בו איכשהו, בעדינות.
לדבר עליו עם מישהו, לכתוב אותו על דף, לבכות אותו לתוך הכרית, לצעוק אותו ביער שכל העולם הדומם כל כך ישמע אותו. ישמע אותי כבר. לעזאזל.
קשה לי להתמודד עם דברים, אפי' קטנים, אני מצליח במוח שלי להפוך כל נמלה לפיל מאיים, להגזים את הקושי ומנגד להקטין כמעט לחלוטין כל הקלה והנאה. כתוצאה מזה אני בורח. לאן? לכל דבר שיעסיק לי את המוח לכמה דקות.
כשאני בורח לדברים שגורמים לי הנאה פיזית אני לאט לאט מפתח תלות בזה, תלות פיזית, תחושה אובססיבית שאני חייב את החומר הזה שאני חייב לחוות את זה ולא מעניין אותי כלום. המחלה שלי בתאווה היא אולי רוחנית אבל היא מתגשמת במוח שלי בצורה מאד ממשית. לי זה עזר להבין את עצמי ואת המנגנון שבגללו לא הצלחתי להפסיק ליפול, הבנתי שאם אצליח להתרחק איכשהו מהחומר הזה יותר ויותר, עם הזמן הרצון האובססיבי ליפול עם התאווה, תיחלש עם הזמן ויגיע יום שבו לא ארגיש צורך כה נואש להשתמש שוב. אשתף שחוויתי ימים עם שחרור מהתאווה אצלי אחרי בערך שלש שנים של נקיות, אצל אחרים זה יכול לקחת יותר או פחות, אבל נראה לי שזה מפתח רציני להתמודדות בהתחלה, ההבנה ש'הכניעה' המאד כואבת ולא קלה שלי מול התאווה זה משהוא זמני זה לא יישאר ככה כל החיים, לפחות לא בעצמה שאני חש בה כרגע.
שאלת מליון הדולר היא איך מתחילים להפסיק ונשארים בהפסקה הזאת למשך תקופה משמעותית ולא נכנעים לגלי הרצון האובססיבי ולתחושת הפיזית שההתרחקות מהסם שלי גורמת לי לחוש? אין לי עדיין מליון דולר... אבל זה תלוי כנראה ברמת התלותיות שלי בהתנהגות ובסם שלי, אחד יצליח להשתחרר כמעט לבד ואחר יזדקק להתערבות מקצועית או לתקופה במוסד גמילה, וגם אז עדיין בסופו של דבר אין לאף אחד ביטוח על נקיות, ושום תחתית אינה נמוכה מדי למי שהתייאש מלהאמין בנקודה הטובה שבו שלא ניתנת להריסה בשום צורה.
מתפלל שנזכה רק להיום להיזכר שלא משנה מה עשינו או מה עשו לנו אנחנו ילדים אהובים של אבינו הרחום וככה נישאר תמיד. לנצח.
