תפילין בבית חולים

במחלקה מסוימת בבית חולים, שוכבים באותו החדר שלושה יהודים וערבי אחד. כל יום, מוקדם בבוקר, היה מופיע חב"דניק בחדר ומניח לכולם תפילין.

ככה כל יום, עד שמגיע יום שבת, והחב"דניק לא בא! מחכים מחכים שעה, 9:00, 10:00, 11:00 בבוקר והוא לא בא…

לבסוף שאל הערבי את חבריו לחדר: "מה זה, היום לא בודקים לנו לחץ דם?"

האתר חסום לכם? יש פיתון

חברות הסינון והאינטרנט הכשרות פתחו את האתר שלנו בכתובת מיוחדת.

האתר: gye.be
הפורום: forum.gye.be

על מנת להיכנס יש להזמין שם משתמש וסיסמה

שם משתמש: gye  
סיסמה: safe613  

גם בדור המיקרוגל - בלי התמדה אין תוצאות

העולם היום מבלבל מאוד. אין ספק שבהרבה תחומים נעשו בדורות האחרונים ובפרט בדור האחרון פריצות דרך מדהימות שקיצרו את הדרך בצורה שאנשים מהעבר לא יכולים אפילו לחלום עליהם. אני לא מדבר רק על מטוס או מכונית, אלא אפילו על המצאות שאולי נראות לנו פחות משמעותיות אבל הן לא פחות מאשר מהפכות. ניקח כדוגמא את ה GPS שפרץ לחיינו בצורה משמעותית רק לפני כעשר שנים. היום כשאנחנו נוסעים ולא עוצרים לשאול הכוונה ולא טועים כל הזמן, לא ברור איך בכלל הסתדרנו לפני כן. אני נזכר בנסיעות עם מפות, עצירות כל הזמן לשאול עוברים ושבים, תסכול מההכוונה הלא נכונה, הגעה באיחור ומה לא... והיום? לפני היציאה אנחנו כבר יודעים כמה זמן יקח לנו, איפה יש פקק ודרך איזה כביש כדאי לנסוע, ובזמן הנסיעה אנחנו רק מקשיבים להוראות בחצי אוזן, וגם אם טעינו אז הוא תמיד מחשב מסלול מחדש והכל בסדר.

אז למדנו לצפות לקיצורי דרך ואנחנו יותר ויותר מאמינים שזה נכון בכל תחומי חיינו, לא רק בעולם הטכנולוגיה והרפואה למשל. לא לחינם יש שכינו את הזמן שלנו "דור המיקרוגל". אם בעבר היה צורך לקושש עצים ולהדליק אש, אחר כך אפשר היה להדליק את הגז ולהכין אוכל, אבל היום אפשר לקנות מנה שבעיקרון כבר מוכנה, להכניס למיקרוגל לדקה וחצי ואופס - יש לנו ארוחה חמה. ואם זה נכון לגבי האוכל, למה שזה לא יהיה נכון גם לגבינו?

מכאן בדיוק הגיעו ההבטחות לדיאטה בתשעים יום, תואר ראשון בחצי שנה, המליון הראשון עד גיל עשרים וכן הלאה וכן הלאה. רק להעיף מבט על כל הספרים לעזרה עצמית שמבטיחים תוצאות מדהימות בקלות ובמהירות, וכבר די ברור שאנחנו מצפים מעצמנו את מה שראינו שהצליח בתחומים אחרים של העולם שלנו. זה הצליח ברפואה, בהנדסת מזון, בטכנולוגיה כמובן, בהנדסה (לבנות בית תוך שבוע כבר אמרתי?) וכן הלאה וכן הלאה. אם בכל התחומים האלו זה הצליח - זה יכול לעבוד גם עבורנו.

אז זהו שלא. אנחנו לא מכונה משום סוג שהוא, ואצל בני אדם אין קיצורי דרך. אם רוצים להצליח - צריך להשקיע, ואם רוצים להשתנות - צריך להתמיד. בלי השקעה ובלי התמדה אין סיכוי לשינויים, בודאי לא שינויים ארוכי טווח שגם יחזיקו מעמד. זה נכון לגבי דיאטה בדיוק כפי שזה נכון לגבי בניית עסק, ובדיוק כפי שזה נכון לגבי הבעיה שלנו - ההתמודדות עם התאווה. אין קיצורי דרך באף אחד מהתחומים האלו או בכל תחום אחר של החיים. אם אנחנו רוצים לשפר את הזוגיות שלנו - נצטרך להתמיד ולהשקיע, אם נרצה לחנך את הילדים שלנו - נצטרך להשקיע ולהתמיד. אי אפשר להכניס ילדים למכשיר דמוי מיקרוגל שיעשה את העבודה בדקה וחצי, והדרך היחידה היא להשקיע את הזמן להיות איתם ולהתמיד בזה יום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע.

בהתמודדות עם התאווה אנחנו מצפים לאיזה טריק שנוכל להשקיע זמן קצר באופן חד פעמי ואז נשתחרר מזה לנצח. הבעיה היחידה היא שאין כזה טריק. אולי בעתיד ימציאו משהו כזה אבל בינתיים לא הצליחו. הדרך להצלחה עוברת דרך התמדה והשקעה, ומי שמתמיד ומשקיע - גם מצליח. חברים שממשיכים להשקיע יום אחרי יום, שבוע אחרי שבוע, שנה אחרי שנה - רואים תוצאות מדהימות. יש כאן חברים שנקיים שנים ארוכות, והמכנה המשותף לכולם הוא שהם לא מחפשים קיצורי דרך אלא ממשיכים בהתמדה. מה שעבד עבורי אתמול - יעבוד עבורי גם היום, בתנאי שאני יעשה היום את מה שעשיתי אתמול.

ביקור חולים

אחד משריו הנכבדים של המלך התרווח בנינוחות על כורסת הפאר בסלון ביתו. לפתע עלה במוחו רעיון, והוא מיהר לשלוח משרת שיקרא את הלבלר. עם הגעתו של הלבלר, מיהר השר להקריא לו את תוכן האיגרת: "לכבוד המלך ירום הודו, הנני לבקשו כי יגיע לבקרני בביתי היום אחר הצהריים". השר הוסיף את חתימתו, והרצים יצאו דחופים בדבר השר אל בית המלך ירום הודו.

זמן קצר לאחר מכן, הופיעה בבית השר משלחת מלכותית. בפנים חמורות וקדורות סבר ובטון נוזף ומזועזע הקריא אחד מהם את האגרת אשר נשלחה מארמון המלך בתגובה לדברי השר: "הזמנת המלך לביתך הינה מעשה חמור. עבירה שיש בה קלון. על המבקש לראות פני המלך, להכין את עצמו כראוי, ולטרוח בעצמו להגיע עד המלך". השר, כמובן, מיהר לשגר את התנצלותו, ושמח שראשו נותר על כנו...

חלפו מספר ימים, והנה כרכרה מלכותית חונה בסמוך לחצר השר. לשמע ההמולה השקיף השר מבעד לחלונו ושפשף עיניו כלא מאמין. המלך בכבודו ובעצמו יוצא מן הכרכרה. השר ציפה כי כולי האי שמא ואולי בא המלך בכל זאת לבקרו, אך לאכזבתו פנה המלך לכיוון אחר, ונכנס אל ביתו של אחד השרים האחרים.

מיהר השר אל הכרכרה החונה בחוץ, שם פגש את הרכב המלכותי הניצב על משמרתו. "אמור נא לי", פנה השר אל הרכב בחביבות, מקווה שתמורת הכבוד שחולק הוא לרכב יחלוק עמו הרכב מן המידע שברשותו, "מדוע בא המלך לביתו של השר הזה, והלא הזמנתי את המלך לביתי, ולא בלבד שלא בא אלא נזף בי קשות על עצם ההזמנה".

הרכב מיהר להשיב, קשה היה להחמיץ את ההבעה על פניו, האומרת כי מדובר בדברים פשוטים, שהוא תמה כי השר אינו יודעם: "שר זה חולה הוא. ומרוב אהבה שרוחש לו המלך, הטריח עצמו ובא לבקרו בביתו. אך כאשר שר נמצא בקו הבריאות ויכול להגיע בכוחות עצמו אל המלך, אזי חוצפה היא ועזות מצח להטריח את המלך שיבוא הוא אליו".

***

בהיות המקדש על מכונו, ובהיות מצבו של עם ישראל בריא ותקין (יחסית), היינו עולים אליו אל המלך. שלוש פעמים בשנה עלה כל זכר מאתנו ברגל, לראות את פני האדון ה'. בחג המצות, בחג השבועות ובחג הסוכות.

אולם, כאשר הלך והתדרדר מצב הבריאות הרוחני של עם ישראל, וכהכנה לגלות הארוכה, תקנו חכמים את חג החנוכה. חג בו המלך בא לבקר אותנו בבתינו. במצב כזה איננו נדרשים עוד להגיע עד אליו. עלינו רק לפנות ולהכין מקום ראוי עבורו.

***

אנשים בריאים ברוחניותם יכולים וצריכים להגיע אל המלך בכוחות עצמם, אך אנשים חולים כמוני צריכים שהמלך יבוא אליהם, יבוא לבקר אצלם בגילוי אהבתו אליהם. אנחנו רק צריכים להתכונן לבואו ולתת לו באמת להיכנס.

אין בתאווה כלום

דברי רבי נחמן בשיחות הר"ן (אות ו):

"הַיֵּצֶר הָרָע דּוֹמֶה כְּמוֹ מִי שֶׁהוֹלֵךְ וְרָץ בֵּין בְּנֵי אָדָם וְיָדוֹ סְגוּרָה, וְאֵין אָדָם יוֹדֵעַ מַה בְּתוֹכָהּ. וְהוּא מְרַמֶּה בְּנֵי אָדָם וְשׁוֹאֵל לְכָל אֶחָד: "מָה אֲנִי אוֹחֵז"? וּלְכָל אֶחָד נִדְמֶה כְּאִלּוּ הוּא אוֹחֵז מַה שֶּׁהוּא מִתְאַוֶּה, וְעַל כֵּן הַכּל רָצִים אַחֲרָיו כִּי כָּל אֶחָד סוֹבֵר שֶׁיֵּשׁ בְּיָדוֹ מַה שֶּׁהוּא חָפֵץ, וְאַחַר כָּךְ הוּא פּוֹתֵחַ אֶת יָדוֹ וְאֵין בָּה כְּלוּם.

כְּמוֹ כֵן מַמָּשׁ הַיֵּצֶר הָרָע שֶׁהוּא מְרַמֶּה את כָּל הָעוֹלָם וְהַכּל רָצִים אַחֲרָיו וּמְרַמֶּה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד עַד שֶׁנִּדְמֶה לְכָל אֶחָד וְאֶחָד כְּאִלּוּ יֵשׁ בְּיָדוֹ מַה שֶּׁהוּא חָפֵץ כָּל אֶחָד כְּפִי שְׁטוּתוֹ וְתַאֲוַותוֹ וְאַחַר כָּךְ בַּסּוֹף הוּא פּוֹתֵחַ אֶת יָדוֹ וְאֵין בָּהּ כְּלוּם כִּי אֵין מִי שֶׁיְּמַלֵּא תַאֲוַותוֹ אֶצְלוֹ

גַּם נִדְמוּ כָּל הַתַּאֲווֹת שֶׁל הָעוֹלָם כְּמוֹ עַמּוּדֵי אוֹר הַנִּכְנָסִין בַּבַּיִת מִן אוֹר הַחַמָּה כַּנִּרְאֶה בְּחוּשׁ שֶׁהֵם נִדְמִין לְעַמּוּדִים מֵחֲמַת הַזְּרִיחָה שֶׁל הַחַמָּה וּכְאִלּוּ רוֹצִים לִתְפּס אוֹתָן הָעַמּוּדֵי אוֹר שֶׁתּוֹפְסִים וְחוֹטְפִים וְאֵין בְּתוֹךְ הַיָּד כְּלוּם כָּךְ הֵם כָּל הַתַּאֲווֹת שֶׁל עוֹלָם הַזֶּה".