ישנן הרבה סיבות טובות למה חשוב לי להיות חלק מקבוצה ולמה אני ממשיך ללכת באופן קבוע למפגשים חיים. דבר ראשון, בין אם אני מבין את זה או לא - זאת הדרך היחידה שלי להישאר נקי. עשרים שנה ניסיתי לבד ונכשלתי - אבל מאז שהצטרפתי אני נקי. אז עם עובדות לא מתווכחים, וגם אם לא הייתי בדיוק נהנה מכך או לא הייתי מבין את זה, עדיין הייתי ממשיך לעשות את מה שעובד עבורי. בדיוק כפי שאני לא אוהב לעצור בתחנת דלק ולהיפרד מסכום נכבד שעובר מהארנק שלי לכיס של המתדלק, ובנוסף אני בכלל לא מבין איך הדלק גורם לרכב שלי לנסוע ולמה אי אפשר להסתפק במים, אבל אני ממשיך לעשות את זה - פשוט כי זה עובד.
ואם זה לא סיבה מספיקה, אז כמובן העובדה שאני ממש נהנה ללכת לקבוצה רק ממריצה אותי. כאשר יש שבוע שאני לא מצליח להגיע לקבוצה, זה חסר לי. יש לי שם חברים אמיתיים שאני יכול להיות פתוח וכנה איתם, והם מבינים אותי, תומכים בי ומזדהים איתי. החברים של הקבוצה כבר מזמן הפכו להיות חברים רגילים של החיים שלי והחברות חורגת הרבה מעבר לקבוצה. הם מגיעים לשמחות שלי ואני לשמחות שלהם, אנחנו נפגשים בבית כנסת ובחנות, ובקיצור - הם חברים, לא "חברים מהקבוצה".
ולמרות זאת, לפני כמה ימים יצא לי לחשוב על סיבה לא פחות טובה להגיע לקבוצה, מה גם שזה מסביר חלק מסויים מההצלחה של הקבוצה. אחרי הרבה זמן שרציתי ולא יצא, הצטרפתי למכון כושר. הגעתי להתעמלות קבוצתית של כחמש עשרה חבר'ה שנמשכה בערך שעה. כמובן שהגעתי בכושר נמוך והתקשיתי בחלק גדול מהתרגילים שאחרים, אלו הנמצאים בכושר מצויין הצליחו בקלות. אבל למרות הקושי - המשכתי הלאה וסיימתי בגבורה את השעה במלואה. נכון שלמחרת כאבו לי השרירים, אבל באותה שעה לא נשברתי. ברור לחלוטין שאם הייתי מנסה לבד את התרגילים האלו לא הייתי שורד אפילו חצי שעה, אבל כשכולם מסביבי המשיכו בשיא המרץ, לא יכולתי להפסיק סתם ככה. לא נעים להיות היחיד שלא זז כשכולם ככה מתקדמים...
כשיצאתי מהחדר כושר חשבתי שזה בדיוק מה שהקבוצה נותנת לי. אם הייתי לבד ואף אחד לא יודע, הייתי נופל מזמן, אבל בקבוצה יש אנשים נוספים ואני יודע שאחרי נפילה הם עדיין יהיו שם. אז נכון שאם זה היה רק הלחץ החברתי זה לא היה מחזיק מעמד, אבל בכל זאת זה נותן עוד דחיפה לעשות את הפעולות. ובדיוק כפי שבחדר כושר הסתכלתי מסביבי וראיתי את כולם מצליחים וידעתי שגם אני יכול, כך גם כשהגעתי לקבוצות בהתחלה, הם נתנו לי את אותה תקווה בדיוק. הסתכלתי מסביב וראיתי חברים שנקיים שנים ארוכות וזה כבר בא להם בקלות, אז ידעתי שגם אני יכול להגיע לאותו מצב. נכון שבהתחלה כואבים לי השרירים מהמאמץ, אבל אם אמשיך להתמיד - אני יכול להיות בדיוק כמו הותיקים שעושים את התרגילים בקלות ונראה שהם ממש נהנים מכך.
כשסיפרתי לאשתי על המחשבות שלי על החדר כושר, היא העירה שחדר כושר זה לא רק לחץ חברתי של "לא נעים" להישבר. יש בחדר כושר משהו אחר שממריץ להמשיך הלאה. כשנכנסים לחדר כושר, יש אוירה שדוחפת להמשיך. במילים אחרות מה שהיא אמרה זה שבנוסף ללחץ חברתי (מה שמגיע עם קונטוציות שליליות), יש גם המרצה חברתית. כאשר כמה אנשים נמצאים ביחד, אחד מחזק את השני וזה נמצא באויר וכולם רוצים יותר וגם מקבלים יותר כח להמשיך ולהצליח.
אז אם תרצו, הקבוצות זה חדר כושר, רק במקום להתאמן על השרירים - מתאמנים על החלמה.
